מאת אודי הלר, מייסד תוכנית “תתקדמו”
כאשר ל’ הייתה בת 14, בית הספר החליט כי היא לא תצטרף למשלחת תלמידים לגרמניה כדי לא להכביד על המשפחות המארחות להתמודד עם נערה שיש לה אוטיזם. ל’, תלמידה מצטיינת, לא ויתרה ונאבקה ביחד עם הוריה. עד אותו אירוע הם תמיד אמרו לה שהכל פתוח בפניה, ועכשיו סגור. ל’ נסעה אך תחת מגבלות שהציב המוסד החינוכי.
בחודשים הקרובים ל’ ואחיה התאום יתגייסו לצה”ל דרך תוכנית “תתקדמו”. האירוע המדובר עדיין מהדהד בנפשה. ל’ לא התאוששה לגמרי מתחושת הדחייה והזרות שנכפתה עליה. גם כיום צעירים רבים חשים שהם אזרחים סוג ב’, תוך שהם נדרשים להוכיח שוב ושוב שהם מסוגלים להיות חיילים.
בשבוע האחרון פנה אליי אביו של א’, בן 17.5 הלומד בכיתה רגילה במגמת 10 יחידות מחשבים ו-5 פיזיקה, ובנוסף פעיל בתנועת הצופים. כאשר הגיעו ללשכת הגיוס הופתעו לשמוע כי הפסיכיאטר איננו, ובמקום זאת הפקידה הציגה בפניהם טופס פטור משירות צבאי על פרופיל 21 נפשי שלא בפני ועדה. ההורים היו כבר בדרכם לבחון מסלולי התנדבות, מתוך מחשבה תמימה שזה לא משנה כיצד א’ יתגייס. בעקבות השיחה איתי ולאחר שהסברתי להם באריכות על ההבדלים והאפשרויות לקורסים כמו תכנות, ההורים שוכנעו לערער ולא לוותר.
המקרה של א’ אינו בודד. מקרים רבים מדי מגיעים לשולחני, בהם צעירים וצעירות נפלאים וחדורי מוטיבציה נדחים, לעיתים בלא בדיקה, וגם כאשר יצאו עם חיוך מפגישה עם פסיכיאטר בלשכת הגיוס, הוועדה בתל השומר הפכה את ההחלטה. כך למשל, המקרה של ג’. “הפסיכיאטר שפגש אותו בתל השומר אמר שהוא מאשר, ואז בוועדה שעוברת על התיקים עם הפסיכיאטרית הבכירה לא אישרו. מה עושים?” נשאלתי.
“למה לך להתגייס? יותר טוב שתתנדב”
המקרה של ש’ צורם במיוחד. הוא לומד בישיבה תיכונית, ולאחר שהוריו שלחו את כל המסמכים הנדרשים, כולל המלצה על גיוס, הם קיבלו הודעה על דחייה בלא שפסיכיאטר בדק אותו כלל. “ש’ מאוד התלהב ממך וגם רצה להתגייס לתוכנית”, כתב לי אביו, “אבל לצערנו קיבלנו תשובה שלילית בלי נימוק כלשהו”. מצאתי משפחה בלי מושג כיצד להתנהל מול הממסד הצבאי, וצעיר אחד מאוכזב ומיואש.
“מה שעצוב”, כתבה לי אימו של ש’, “זה שילד נכנס לפסיכיאטר לאחר שעבר את כל הצו הראשון ומרגיש גאה, ואז הפסיכיאטר, שלא מבין את תוכנית ‘תתקדמו’, פשוט מבטל אותו. הילד יוצא פגוע כי למרות שהסביר את עצמו וכמה הוא רוצה להתגייס, אומרים לו ‘למה לך להתגייס?’ יותר טוב שתתנדב. הילד פשוט מרגיש סוג ב’ שהצבא לא רוצה אותו”. למרות נתוניו הגבוהים (דפ”ר 90) וזה שהוא עצמאי, ישן מחוץ לבית ואף עובד ומרוויח כסף, הוא נדחה בנימוק תמוה של “קושי ליצור קשרים חברתיים”.
ויש גם פסיכיאטרים נחמדים, לרוב צעירים ובמילואים, שכלל לא מכירים את “תתקדמו”. כך למשל הסיפור של ע’, צעיר שלומד חמש יחידות מתמטיקה ועשר במדעי המחשב וסייבר, שאחרי שזכה לקבל פרופיל 45 נאמר לו כי “התפקידים שייתנו לך ב’תתקדמו’ הם טובים פחות מהליך של התנדבות, ורמזו בעיקר על תפקידי עובד רס”ר וכדומה, ובטח לא תפקידים איכותיים או כאלו שדורשים קורסים”. הוריו הנדהמים פנו לקבוצת התמיכה, ושם הבינו שחיילי “תתקדמו” עוברים תהליכי מיון מקיפים, כולל תקשוב ומודיעין, ופתוחים בפניהם קורסים כמו כל חייל אחר בצה”ל.
41%: “חוויית שירות מלא כמו כל חייל אחר”
“לס’ אכפת מאוד מהתוכנית והוא עונד את הסיכה (סיכת תתקדמו, א.ה.) בגאווה”, כתב לי אביו של החייל, בן המחזור החמישי של “תתקדמו”, שנמצא כעת בקורס מאוד איכותי. “הוא נשאר בקשר עם הצוות שלו מהטירונות, שעזרה לו המון, בעיקר בלסמוך על עצמו. הוא יעשה המון למען התוכנית, אבל הוא בעיקר נהיה פטריוט לצה”ל. ואולי זה מה שמאפיין את החניך הממוצע ב’תתקדמו’. הוא מקפיד לשתף את החונכת שלו, יודעים להכיל אותו ולתת לו התאמות ועזרה יחד עם יצירת תחושה שהוא כמו כולם”.
מסקר קצר שנערך בקרב ארבעת המחזורים הראשונים (כמעט 270 מתגייסים) התברר ש-41 אחוז היו שמחים לעבור את תוכנית “תתקדמו” בגלל חוויית שירות מלא כמו כל חייל אחר. 41 אחוז נוספים ציינו את חוויית הטירונות המגבשת, מעטפת הליווי, החונכות והטיפול בפרט. 17 אחוז את מנעד השיבוצים, ורק אחוז אחד אמרו שהיו מעדיפים להתגייס דרך עמותה. איך שלא מסתכלים על זה, מדובר בהצלחה.
ואכן, ההבדל המהותי ביותר בין “תתקדמו” לכל צורת גיוס אחרת היא הגיוס כחיילי חובה והתחושה שזה מקנה להם עמדה של שווים בחברה ובצבא. בעוד שהתנדבות היא לעולם צבועה ליחידה ולתפקיד שנקבעים עוד טרם הגיוס (וחידוש ההתנדבות לשנה נוספת דורש הסכמת היחידה), חיילי “תתקדמו” מתגייסים לצבא ומעמדם זהה לכל חייל אחר בפרופיל של עד 64.
אבל הצלחה זו אינה מובנת מאליה גם כיום. המנעד הרחב שמאפיין את רצף היכולות והאתגרים של האוטיזם, התקבעות מעמדן של העמותות והקישור האוטומטי בין אוטיזם להתנדבות בקרב גורמי המקצוע, מפקדים והורים, כמו גם מחסור מהותי בתקינת מחלקת בריאות הנפש של צה”ל – מקשים מאוד על קביעת פרופיל המאפשר קביעת התאמה ל”תתקדמו”. במצב הזה, עיקר נטל ההוכחה נופל על המשפחות.
המעבר מ”בוטיק” ל”מפעל” דורש הסתגלות מכולם
“אז עכשיו גם הורים לצעירים וצעירות עם אוטיזם יכולים להתלונן על הצבא, על מיטב, על המפקדים, על המזון, ובעצם על מה לא…. כמו כל הורה אחר בישראל” – כך עניתי להורים באחת מקבוצות הוואטסאפ.
לא אחת אני פוגש הורים ונציגים של יחידות שמציינים איך נציגת עמותה נתנה להם יחס אדיב בטלפון, או כיצד המתנדב.ת נפגשים אחת לשבועיים עם עובדת סוציאלית. לאחרונה אף פגשתי עובד של ארגון ביטחוני גדול, בו משרתים מתנדבים מטעם אחת העמותות בתפקיד מודיעין חזותי, אשר ציין בפניי כיצד הארגון הקים עבורם חדרי מנוחה שקטים. הכל טוב ויפה, ולמי שזה מתאים – אדרבא. אבל החיים הם לא כיתת תקשורת וגם לא עמותה ולא חדרי מנוחה. בשנת 2005 דווחו לביטוח הלאומי 1,400 אבחונים חדשים של ילדים עם אוטיזם. ב-2010 נתון זה הגיע ל-2,300. בשנים הבאות הנתון כבר חצה את רף ה-4,000 בשנה.
כל עוד אנו רוצים לשלב קומץ צעירים עם אוטיזם בארגון צבאי, אפשר להמשיך דרך עמותות. גם אם גיוס זה הוא התנדבותי ואינו מציע שוויון הזדמנויות מלא, הרי שהוא יכול לספק את דרישות שוק התעסוקה. אך אם אנו מבקשים לגייס מאות צעירים בשנה עם אוטיזם ולתת להם את ההזדמנות להשתלב בתעסוקה ובחברה בצורה כמה שיותר רגילה, כך שיוכשרו לשוק העבודה שמועמד לקלוט עשרות אלפי אוטיסטים בשנים הקרובות, עלינו לשנות את צורת החשיבה מ”בוטיק” אינטימי ל”מפעל”. מפעל הקולט, מכשיר ומעסיק היקפים גדולים של צעירים שיסיימו את לימודיהם ויתחרו מול מאות אלפי אחרים על מקומות עבודה.
במילים אחרות, עלינו להפוך את האוטיזם ל”נורמלי החדש”. להרגיל את המערכת הצבאית לפתח את הפתרונות המתאימים לשלבי האיתור, המיון, ההכשרה והתמיכה בחיילים ובמפקדים. וכן, גם להרגיל את מערכת החינוך והמשפחות לראות בצעירים כבעלי מסוגלות להתפתח ולהתמודד עם עולם שהוא לא “בוטיק” ואין בו נציגה בוגרת מטעם עמותה, כי אם חיילים וחיילות, מפקדים ומפקדות, שעושים כמיטב יכולתם לקבל את הצעירים בזרועות פתוחות.
מה לעשות מול בריאות הנפש כדי לקבל פרופיל גיוס?
אצטט מתוך דבריו של אבא לצעיר שעבר בהצלחה את הראיון אצל הפסיכיאטר:
“לפני הראיון עם הפסיכיאטר ממש התלבטנו האם כדאי שהבן ילך לבד או שאחד מאיתנו יהיה איתו. מצד אחד רצינו שיהיה עצמאי וגם שיראה את זה, ומצד שני, מניסיון החיים וגם מסיפורים על מה שהיה בעבר, הבנו שייתכן שהוא יהיה צריך את עזרתנו במיידי בכל מיני תרחישים. הכנו את עצמנו לתרחישים שונים ולבסוף פעלנו כך –
1) עשינו ביחד עם הבן תרגול וסימולציות של הראיון על בסיס מה שהיה כתוב בספר של “תתקדמו”.
2) בתחילת הראיון אשתי, שהייתה עם הבן, הציגה את עצמה וציינה שהיא בחוץ וזמינה לכל שאלה.
3) הבן נכנס לבד בתחילת הראיון. בהמשך אשתי הוזמנה להצטרף גם. הפסיכיאטר שוחח עם שניהם.
“הסימולציות נתנו גם לנו וגם לבן הכנה פיזית ומנטלית. הוא היה מיומן וידע איך להציג את הדברים, וגם קיבל תחושה של סביבה מוכרת (יחסית…) ולא שאלות “מפתיעות” או “בלתי צפויות”. כשמשהו הופך למוכר, הוא פחות מאיים. ידענו שעשינו את הכי טוב שיכולנו לקראת הראיון, וזה נתן גם לבן וגם לנו הרגשה טובה וגם שיעור מעשי לחיים. לא לקחת שום דבר כמובן מאליו ולהתכונן הכי טוב שאפשר. לשילוב הזה של הכנה ומה שהילד וההורים משדרים יש חשיבות וגם משמעות מעשית. לא לוותר!”
חשוב שתזכרו שכל החלטה ניתנת לערעור. אל תחשבו על השירות הצבאי כתחנה סופית. זו עוד תחנה בחיים, וחשוב לעשות אותה בצורה שמקדמת לעצמאות ולהתנסות תעסוקתית אמיתית. לכן, תשקיעו מחשבה ומאמצים. לא משנה באיזה כיוון תבחרו, בין אם זה “תתקדמו”, התנדבות או שירות לאומי, כולם לגיטימיים בהתאם למסוגלות האישית ולתרומה לאדם.
ואי אפשר שלא לסיים בתמונת הניצחון המקסימה של גיא מוזס, סגן אלוף העולם בריצת 1,500 מטר, אחרי שסיים צו ראשון (למצולם אין קשר לנאמר עד כה בכתבה).
**************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 4 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
**************
