נושאים קשורים

“אתה לא נראה אוטיסט”, אומרים לי. אני בולע את העלבון

נועם שרוני (15) כבר רגיל לסטיגמות ולתוויות, אבל עדיין מבקש מכם פשוט לראות אותו כמו שהוא באמת. טור אורח

עשרות ילדים חולים המרותקים לביתם לא מקבלים מענה חינוכי וטיפולי

על פי נתונים שפרסמה הכנסת, כ-190 תלמידי בית ספר עם מוגבלויות קשות נשארים מאחור. הסיבה: מחסור חמור בכוח אדם

החשד: בן 76 תקף מינית נער בן 15 עם מוגבלות

המשטרה: החשוד, תושב בית שמש, ביצע בנער מעשים מגונים בשני מקרים לפחות. הפרקליטות צפויה להגיש נגדו כתב אישום חמור

ביטוח לאומי: הקצבאות זינקו ב-50% בתוך ארבע שנים

המוסד מפרסם נתונים מדאיגים על עליות חדות בהיקף התשלומים לציבור. הסיבות העיקריות: מלחמת "חרבות ברזל", והקפיצה במספר האבחונים לאוטיזם



חברה גרמנית סירבה לספק ציוד לנבחרת עיוורים ישראלים

החברה הודיעה כי החלטתה נועדה לקדם "פתרון שלום של הסכסוך". בוועד הפראלימפי הגיבו בזעזוע: "זוהי פגיעה קשה בטוהר הספורט, ותהליך מסוכן שעלול להידרדר"
ראשיאנשים עם מוגבלויותהמחסום האחרון בפני פגיעה באנשים עם מוגבלות

המחסום האחרון בפני פגיעה באנשים עם מוגבלות

ביטול קיצור יום הלימודים לתלמידים אוטיסטים שוב הוכיח שבג"ץ נכון לעמוד לצד החלש מול הרשות החזקה. וכמה מילים שלי גם להורים. הטור של איל שחל

נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. צילום: מארק ניימן, לע”מ

מהתנ”ך אנו למדים שאבותינו היו וכחניים (אברהם אפילו התווכח עם אלוהים), נטו לשיפוטיות (דמיינו לכם את הצעקות של משה על העם, אגב רקיעת רגליים או דפיקה במטה) ואהבו לנסח חוקים. ספרים שלמים של חוקים. חז”ל שיכללו את המזג השיפוטי הלאומי לכלל אמנות, ובימינו מדינה שלמה מקיימת יחסי אהבה-שנאה עם הרשות השיפוטית, ובמיוחד עם בית המשפט העליון.

לי ברור לחלוטין מה מיקומי על הרצף. כאדם עם מוגבלות, שמכיר את ההיסטוריה של פסקי דין בנושא מוגבלויות בישראל, אני אסיר תודה על קיומו של בג”ץ. בלעדיו – לא היה מי שיגן עלינו. ברור לי שחלק מהקוראים רוצים תיכף ומיד להתווכח איתי. כבר כתבתי שלהתווכח זה תחביב לאומי. עם זאת, לפני שמתחילים לקרוא או להתווכח, קבלו חמש עובדות על בג”ץ:

הראשונה בג”ץ, או בשמו המלא “בית הדין הגבוה לצדק”, הוא אחד מתפקידיו של בית המשפט העליון. הנה, כבר בשמו של בית המשפט מגולמת ההכרה בכך שלא לכל מצב בחיים יש כלל משפטי, ולכן חשובה שאיפתו של האדם היושב על כס המשפט לעשות צדק.

השנייה – בג”ץ לא יוזם דיון בעניין מסוים. הוא מחליט אם לדון בעניין בעקבות פנייה אליו (עתירה).

השלישית – אם החליט לדון בעניין, הוא לא שומע עדויות מחדש, אלא דן בשאלה משפטית עקרונית שקשורה לעניין. למשל, האם ניתן להעניק לאדם שעובד במפעל שיקומי זכויות של עובד? האם עדות של נאנסת עם מוגבלות קוגניטיבית היא אמינה?

הרביעית – בבג”ץ לרוב אזרחים הם אלה שתובעים גופים ציבוריים (ממשלה, רשות מקומית) או פרטיים, על כך שפגעו בזכויותיהם. בדרך כלל האדם הפרטי הוא הצד החלש, וישנם החלשים שבחלשים – מיעוטים, ובהם אנשים עם מוגבלויות.

החמישית – החלטה עקרונית של בג”ץ שקובעת תקדים נקראת “הלכה”. כלומר, זה הכלל לפיו שופטים בכל הערכאות הנמוכות יותר והוא מעצב את חיי היומיום. למשל, נשים יכולות להתקבל לקורס טיס בעקבות בג”ץ אליס מילר.

בג”ץ הוא סך כל המאבקים שמתנהלים בחברה הישראלית. סך כל הבעיות שמובאות לסיפו ומקבלות פתרון כזה או אחר. בכתבה זו אספר על שני מקרים שבהם בג״ץ העניק עזרה רבה לאנשים עם מוגבלויות. שניים מתוך רבים.

הילד בכיסא הגלגלים שניצח את העירייה שלו

“הבטחת שוויון הזדמנויות לנכה עולה כסף, וחברה האמונה על ברכי כבוד האדם, החירות והשוויון מוכנה לשלם את המחיר הנדרש”. המילים האלה, שהדהדו בחלל בית המשפט העליון, עשו היסטוריה. מול השופט שאמר אותן, אהרן ברק, וחבריו להרכב השופטים, יעקב קדמי ודליה דורנר, ישב נער בכיסא גלגלים חשמלי ולצידו אביו שייצג אותו, יחד עם ארגון “בזכות”.

הכירו את גיבור “בג”ץ 7081/93 בוצר נגד מועצה מקומית מכבים-רעות”, ששינה את מצב ההנגשה בארץ ואף תרם תרומה משמעותית לחקיקת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ”ח-1998: שחר בוצר, אז נער בן 13, שנולד עם מחלת ניוון שרירים. הוא עתר לבג״ץ נגד המועצה המקומית והוועדה לתכנון ולבנייה.

העתירה שלו לא נבעה מרצון לשנות עולם, אלא מאי נוחות עצומה שהוא חווה כתלמיד בבית ספר בעיר שאמורה להיבנות לפי תקן חדש ומונגש. בפועל, השירותים היו ממוקמים בקומה שמתחת לכיתות הלימוד, והוא, שמתנייד בכיסא גלגלים, לא היה מסוגל לרדת אליהם במדרגות. למקלט הבית ספרי, שגם שימש לפעולות חברתיות, לא הייתה לו גישה בכלל. בית המשפט לא הסתפק בהצהרה “צריך לאפשר לנער להשתלב”, אלא הפשיל שרוולים, שלף סעיפי חוק ואת השרטוטים של מבנה בית הספר והינדס למועצה המקומית מספר הצעות הנגשה.

בהתחלה לא קישרתי בין “בג”ץ בוצר” המפורסם לשחר בוצר, שהוא כיום בן 41 וכבר עתיר הישגים: מייסד ושותף בקרן השקעות הון סיכון, יו”ר קבוצת “איסתא ליינס”, מנכ”ל שח”ם. “פתיחת הדלת להתאמות (למשל, אהרון שדיברר את משה כבר הפה והלשון) עשויה לא רק לאפשר שוויון הזדמנויות, אלא גם להבטיח שבסופו של דבר ימלא את התפקיד האדם המתאים לו ביותר, לטובת הכלל”. את הדברים האלה כתבה שופטת אחרת, דפנה ברק ארז, בספרה “לקרוא משפטים בתנ”ך”(הוצאת “ידיעות אחרונות”). הן מתארות את שחר בוצר להפליא: הוא מנהיג אמיתי, שאין לו קשר לדימוי המנהיג המושלם פיזית. וכל זה התאפשר הודות להתאמות שקיבל.

שחר בוצר. באדיבות המצולם

עמידה לצד החלש מול הרשות החזקה

השופטת ברק ארז הייתה חלק מבג”ץ  5419/23, יחד עם השופטים יצחק עמית ועופר גרוסקופף. ההחלטה, שניתנה שלשום, ביטלה את קיצורו של יום הלימודים במסגרות חינוך לילדים על הרצף האוטיסטי. בעוד עמיתה, השופט עמית, דן ארוכות בכשלים המנהליים שנפלו בקבלת ההחלטה על קיצור יום הלימודים (למשל, שהילדים קופחו בהשוואה להחלטה דומה שנגעה לאברכים), התייחסה ברק ארז גם לכשלים המהותיים והמוסריים של ההחלטה: פגיעה אפשרית בפרנסת ההורים ובזכויות החינוך של הילדים. היא הוסיפה: “לא ניתן להתעלם מכך שהכלי המקפח של הפחתת שעות יושם אך ביחס לאוכלוסייה מוחלשת זו”.

זו השפה הבג”צית שאני מוקיר: עמידה לצד החלש והמוחלש מול הרשות שחזקה הרבה יותר ממנו. השופטת ברק ארז מסיימת את דבריה במילים: “אכן, כל העושים במלאכה חפצים בטוב. אולם, נותרת בעינה העובדה שההחלטה שהתקבלה – פגומה, ולא ניתן להכשירה”.

מאז פרסום ההחלטה קראתי תגובות של הורים, שמבטאות אי הבנה מסוימת של פסק הדין. אעיר בקצרה על שתי נקודות:

הראשונה – מבחינת ההורה, יום לימודים ארוך הוא זכות ולא חובה. הורה שחפץ לבוא לאסוף את ילדו מוקדם יותר, יכול לעשות זאת. הורה שנאמר לו לאסוף את ילדו מוקדם יותר ואיננו חפץ בכך – צריך להתלונן.

השנייה – בג”ץ הותיר את ההחלטה על ההארכה בידי הרשות המקומית, אבל אל תבלבלו את הכתיבה המשפטית המנומסת עם מתן רשות להפקרות. פסק דין זה, שנכתב בימיה הקשים של עילת הסבירות, מילא אותי נחת מהסוג המנהלי. מכיוון שנאסר על השופטים לכתוב שההחלטה לא סבירה, הם נטפלו לכל עילה פרוצדורלית שמצאו בארגז הכלים של המשפט המנהלי: ההחלטה התקבלה לא בסמכות (על ידי פקידים בחוזרי משרד החינוך ולא בהחלטה של השר) וללא התייעצות עם גורמים רלוונטיים.

שופטת בית המשפט העליון דפנה ברק ארז. צילום מסך מיוטיוב

איזרו אומץ, צאו לקרב

עוד לא תמו פלאות המשפט המנהלי: אם רשות כלשהי שיש לה היכולת לממן יום לימודים ארוך יותר תחליט לעשות אחרת, תעשו כמו בית המשפט. תבקשו מכתב רשמי עם החלטה מנומקת על ידי גורם מוסמך, נתונים שעליהם מתבססת ההחלטה, פרוטוקול של ישיבות, וכמובן – תצעקו חזק שמפלים אתכם לעומת רשויות אחרות, למשל מערכת החינוך החרדית או החרד”לית, הידועות ככאלה שלעתים ממומנות בסתר. משרד החינוך גם לא תמיד מסתיר את הנתונים על המימון העודף.

איזרו אומץ, וצאו למלחמה. יש לכם גיבוי מבג”ץ. גם השופט ברק, שהזכרתי בפסק דין בוצר, וגם השופטת ברק ארז (אין ביניהם קשר משפחתי) ידעו היטב שדבריהם ירגיזו את הפוליטיקאים, מנסחי החוקים והתקנות ומקבלי ההחלטות. אבל זוהי מהותו של עיקרון הפרדת הרשויות. תפקידה של הרשות השופטת הוא לבקר החלטות לא תקינות של הרשות המחוקקת (הכנסת) והמבצעת (הממשלה), כפי שתפקידה של העיתונות הוא ליידע אתכם שבית המשפט העליון הוא המחסום האחרון בפני פגיעה באנשים עם מוגבלות.

עוד בנושא:

“מסגרות התקשורת לא יכולות ליישם בפועל את פסיקת בג”ץ”

השופטת: “התלמידים האוטיסטים – היחידים שקופחו באופן גורף”

בג”ץ ביטל את ההחלטה לקצר את יום הלימודים בכיתות התקשורת

יליד 2001, מתל אביב. מסיים תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה באמנות ומשפט ציבורי. מאובחן כאוטיסט בתפקוד נמוך עם דיספרקסיה (קושי נוירולוגי בביצוע פעולות), שפוגעת בדיבור. מתבטא בהקלדה מגיל צעיר. צייר ששתי תערוכות מאחוריו. כותב שירים שחלקם הולחנו.

כתבות אחרונות