לקראת ראש השנה, אני מבקש לחזור לאחת מהפרשות הכאובות יותר שסוקרו ב”שווים”, בתקווה למצוא בה מעט דבש בשביל כולנו. הסיפור הוא על בחירתו של רב בישראל לגרש שוב ושוב נער אוטיסט מבית הכנסת במקומי, סיפור חשוב ועצוב שחשף כתבנו אביחי חיים בחודש מאי האחרון. סיפור שהוא עוד תוצר של השבר ההולך וגדל כאן בין דת ומדינה, בין ההיבט היהודי להיבט הדמוקרטי של ארצנו.
רבים הזדעזעו מבחירתו של אותו רב וכעסו עליה, וביניהם גם אני. אבל אם נשים את עצמנו רגע במקומו של אותו רב, מבחינתו, כאדם מקיים מצוות, זו בחירה שהוא היה רשאי לבחור בה. הוא יכול בקלות יתרה למצוא סימוכין לדעתו במקורות הלכתיים לא מעטים, מהתלמוד ועד הרמב”ם, וגם בשאלות ותשובות מאוחרות יותר.
ההלכה היא בת כאלפיים שנה. פירושו של דבר, שיש בה חלקים עתיקים מאוד, ובהם מופיעים שלל ביטויי גנאי לאנשים עם מוגבלות. לעתים קרובות ההנחה הגורפת היא, שאפילו למוגבלות פיזית (למשל: חירשות) יש השלכה על יכולתו השכלית של האדם. משום כך, פוסקים רבים שחיו בזמנים אחרים מאוד מזמננו כותבים נגד כניסתו של אדם עם מוגבלות (פיזית או שכלית התפתחותית) לבית כנסת. למרבה המזל, ההלכה המשיכה להתפתח, ובזמנים מודרניים אף התעדכנה בהתאם לשינויים חברתיים וידע מדעי.
**************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
**************
השאלה היא למי מהקולות האדם בוחר להקשיב. האם ידבק בדבריהם של חכמי התלמוד בלבד? או יתעדכן גם בדברי פרשנים מאוחרים או מודרניים יותר, וישאב מהם השראה? אני מציע להטות אוזן לקולו של הרב פרופסור יהודה ברנדס ועמיתיו, שדוגלים בהלכה שהיא הכלה. הדברים מובאים בכתב בספר מרתק בשם “ואין הדעות שוות” (הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2016). הרב, אגב, עדיין חי בינינו, בניגוד לחכמים אחרים, שאולי היו משנים את דעתם לו היו חיים בימינו.
“השאיפה הרצויה היא חברה המכילה את כל בני האדם”, כותב הרב ברנדס. “כולנו בני אב אחד אנחנו, וא־ל אחד לכולנו. כל בני האדם הם ‘בעלי מוגבלות’. החברה האנושית אינה מחולקת לאנשים שלמים ואנשים חסרים. כל אדם מתחיל את חייו כתינוק חסר ישע, ורוב בני האדם מגיעים לפרק האחרון של חייהם, לעת זקנה ושיבה, כשהם חוזרים והופכים להיות עצמאים פחות וזקוקים לעזרה. בריא וחולה, מסוגל ומוגבל, ממש כמו עשיר ועני, אדם הוא גלגל המתהפך בעולם. כל אדם באשר הוא אדם ראוי לכבוד כצלם אלוהים. וכל אדם באשר הוא אדם ראוי לחיות בחברת בני האדם ולא להיחשב כפסול מלבוא בקהל”.
הדרה, כך הוא מסביר, היא בידוד ובידול. בזמנים קדומים הייתה זו הוצאה פיזית מחוץ למחנה או הגליה לעיר מקלט, למשל של מצורע או מנודה. זו פעולה חריגה מאוד, שיש בה גם ממד של ענישה. “מובן כמעט מאליו שבית כנסת שאינו מאפשר לאדם [עם מוגבלות שכלית-התפתחותית] לבוא בשעריו בגלל קשיי נגישות, נוהג בו בפועל כבמצורע או מנודה”, כותב הרב ברנדס ומדגיש: “הנורמה היא שילוב בקהל ובציבור”.
גם פרופסור אביעד הכהן מתייחס באותו ספר לסוגיית כניסתו של אדם עם מוגבלות לבית כנסת. הוא מביא תשובות שונות לשאלה. למשל הרב משה פיינשטיין, שמתיר כניסת עיוור לבית הכנסת עם כלב הנחייה שלו, בנימוק שיש להתחשב ברגשותיו של העיוור ובכבודו כאדם. ישנן גם תשובות אחרות, שמתמקדות בכבוד בית הכנסת והציבור, שהאדם עם המוגבלות כביכול פוגע בהם בעצם נוכחותו. זו הגישה בה נקט הרב שגירש את הנער האוטיסט מבית הכנסת.
עד כה התבוננו בפרשה מנקודת המבט הדתית-יהודית. כעת נרכיב את המשקפיים הדמוקרטיות, ונראה דרכן את מה שהרב המגרש לא ראה – וזה שמבחינה חוקית הוא אולי ביצע עבירה.
בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, שנחקק ב-1988, נכלל איסור על אפליה בין אדם לאדם בכניסה למקום ציבורי ובקבלת שירות. האיסור הזה מוחל הן על מקומות ציבוריים והן על מקומות פרטיים, שהשירות שהם מעניקים הוא בעל אופי חיוני לציבור, לרבות שירות שניתן בחינם.
בית הכנסת הוא לא אחד מהמקומות שמוחרגים מהחוק. אפשר לטעון שבית כנסת, שנהנה ממימון ציבורי ומספק שירות חיוני (שירות דתי) לציבור מסוים, חייב לקבל לתוכו גם אנשים עם מוגבלות לפי חוק מדינה.
תשאלו: האם הרב חייב לנהוג לפי חוק המדינה? מבלי להיגרר לדיון הלכתי, שאינני מוסמך לנהל אותו, אני חושב שניתן לומר בבטחה שבמקרה זה היה הרב יכול לציית לחוק המדינה, משום שהייתה נתונה בידיו הבחירה לבחור בפרשנות הלכתית מקלה ולא מחמירה. בפשטות: הוא היה יכול לבחור לא להלבין פני אדם בציבור, כי אין אלה דיני נפשות.
אתם יכולים להקשות עוד: ומה צריך לעשות בשביל שהרב יקבל לבית הכנסת את הנער האוטיסט? מההיבט הדמוקרטי, אין בעיה מיוחדת בנושא. הנער זקוק להנגשה בתפילה: הכנה שלו והכנת המתפללים, ליווי צמוד, ואולי גם מיקומו במיקום שיהיה לו נוח לצאת מבלי להפריע, אם יחוש שהוא נגדש מבחינה חושית ותחושתית.
מההיבט היהודי-הלכתי, כשלא קיים רצון לעשות את הישר והטוב ובשכל ישר, הבעיה גדולה יותר. בשביל שהרב לא יחוש שהוא עושה “קידוש השם” ולא יציג את עצמו כך, חס וחלילה, צריך להיות גוף הלכתי מוסמך שיקהה מעט את שיניו, וגוף כזה – אין. אין יותר סנהדרין בישראל, ואין סמכות תורנית שכולם מקשיבים לה. בפנטזיה שלי, מוקמת מועצת חכמים לנושא אנשים עם מוגבלויות, אנשים שבקיאים בנושא ובפרשנויות ההלכתיות השונות, שידונו בסוגיות הקשות שמתעוררות בחיי היומיום של אדם עם מוגבלות כתוצאה מקריאת ההלכה כפשוטה. יש בישראל אנשים רבים וטובים למלאכה זו, ולא רק מהאורתודוכסיה.
שנה טובה וחתימה טובה!
