מאת טל אשר
מהיום בו שמעתי על החטופים בעזה ועל ההתעללות של השובים בהם, אני מרגישה נורא. אני מכירה את התחושה המפחידה הזאת, את ההשפלה, את חוסר האונים ואת הצורך שיצילו אותך, ואף אחד לא בא. אתם לא יכולים להבין איזה פחד מוות זה. תשאלו: מאיפה ההזדהות שלי עם החטופים בעזה? אני לא נחטפתי, אני לא בעזה. התשובה היא שאני מכירה את פני הרוע הזה, ואת חוסר האונים הזה.
שמי טל אשר, ואני אוטיסטית לא מדברת. במשך שנים רבות עברתי התעללות קשה על ידי המטפלת הפיליפינית שלי והחברים שלה בזמן שלקחו אותי ל”כיף”. להיות נערה עם מוגבלות שהמטפלת שלה מתעללת בה זה כמו להיות חטופה. אותו רוע של המטפלת המתעללת, אותם פחד וסבל שלי.
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לתרומה הקליקו >>> https://bit.ly/Shavvim-igul-letova
לא תמיד יש להתעללות סוף טוב
לפני המלחמה הייתה לי תקופה טובה, בעיקר עם עצמי, אחרי הרבה שנים של קשיים רבים. בשבעה באוקטובר התהפכו חיי, ומאז אני קמה בבכי ובצרחות אימה מהחרדה שנוצרה עקב הדאגה וההזדהות שלי עם החטופים. אני פוחדת על חייהם. אני חושבת שפשוט מתעללים בהם ומרביצים להם. אולי חלק מצליחים להחזיר לשובים, ואז מתעללים בהם יותר.
לצערי, לא תמיד יש לזה סוף טוב. כשהתחלתי להקליד וסיפרתי מה המטפלת עושה לי היא יצאה מהחיים שלי. התלוננתי גם במשטרה. נתתי עדות בהקלדה, אבל הפרקליטות לא העמידה אותה לדין. בגלל זה, בתוך הראש שלי אני עדיין בשבי. בחלומות שלי, המטפלת עדיין מתעללת בי ואף אחד לא מציל אותי. כל מיני ריחות וטעמים מזכירים לי אותה, ואני רוצה לברוח, ואין איך. אני בוכה וצועקת.
הפחד מהבלתי נודע
האבחנה היא שמהתעללות המתמשכת יש לי פוסט-טראומה מורכבת. אתם יודעים מי מבינים מה זו מפלצת הפוסט-טראומה? החטופים בעזה ואנשים עם מוגבלות שמתעללים בהם, בבית או במסגרות. כמוני ישנם עוד אנשים עם מוגבלות שהמטפלים שלהם מתעללים בהם ואף אחד לא יודע. כלפי חוץ – כאילו לא קורה כלום. מי ישחרר את האנשים האלה מהמטפלים המתעללים שלהם? מי יעניש את המתעללים?
בתור מישהי שמתמודדת עם פוסט טראומה אני חשה יום יום את מה שעובר על החטופים בשבי. הפחד מהבלתי נודע, מכך שאולי ירביצו לי, יאנסו אותי, יקללו אותי, ירעיבו אותי. אני לא יכולתי לדבר ולהסביר מה קורה איתי באותן השנים וגם החטופים לא יכולים לזעוק לעזרה. אני כאן במקומם כדי לבקש שתצילו אותם עכשיו.
אני מקווה שדבריי יגיעו למטה משפחות החטופים ואולי גם לנשיא ארצות הברית ג’ו ביידן.
