סיפור אמיתי שקרה לא מזמן: נכנסת לחנות וקניתי ג’חנון מוכן. 30 שקל. נתתי שטר של 100. המוכר החזיר לי שטר של 20 ושל 50. גילוי מביך: יש לי פוביה מכסף, או בשפה המקצועית – כרומטופוביה (Chrometophobia). אצל כל אחד הפחד מכסף מתבטא באופן שונה. אני ספציפית מפחדת מכסף מזויף. לא יודעת איך בא לי הפחד הזה. אולי בגלל ה-OCD שיש לי, וזה בטח לא עזר שקיבלתי פעם מהבנק שטר של 50 מזויף.
בדרך כלל, בשקט, מבלי שהמוכר רואה, אני בודקת את השטרות. אבל הגעתי לחנות במצב רוח קרבי ולא מתנצל. אבא שלי נפטר, וממש לא הייתה לי סבלנות להתחבא. לקחתי את שני השטרות מהמוכר ובדקתי אותם מול עיניו, הרמתי את היד ובדקתי אותם מול האור. התגובה לא איחרה לבוא מהמוכר: ”נו, איך הדפסתי? יצא לי טוב?”. שתקתי וחייכתי. לא היו לי עצבים.
אז התערב המוכר השני: ”לא ככה, את לא בודקת נכון”. זה כבר העלה לי את הסעיף. מה הוא מתערב?! ”תודה! לא צריכה עזרה”, אמרתי בתקיפות. ”מה את מתעצבנת?”, הוא הפטיר. ”ככה, מה אני צריכה את האישור שלך איך לבדוק?!” והלכתי. רק התחיל היום, וכבר אני על 200 קמ”ש.
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לתרומה הקליקו https://bit.ly/Shavvim-igul-letova
נסעתי לסופר, ירדתי לחניון התת קרקעי. כל החניות תפוסות. רגע! הנה! מרחוק אני רואה חניה פנויה. אני מגיעה ו… מתאכזבת. אכן חניה פנויה, אבל הרכב שחונה לידה, חנה עקום, כך שאין מקום להיכנס. ישר זה מקפיץ לי את הפיוז של הצדק: “איזה נהג אנוכי, מצא לעצמו חניה, ולא אכפת לו שמי שיבוא אחריו, לא יוכל לחנות כי הוא תופס שתי חניות”.
כמובן שאז מגיע הדחף לחנך את העולם. ביום רגיל, הייתי עולה לסופר ומבקשת מהקופה הראשית לקרוא ברמקול שמי שחנה עקום מתבקש להזיז את רכבו, אבל הזכרתי לעצמי מה שלמדתי: ”רננה, לשנות בפנים, לא בחוץ”. לשנות את עצמי, לא את האחר. והצלחתי לשחרר. אם לא במקרה העודף של הג’חנון, אז לפחות פה.
סיימתי לקנות בסופר והגעתי לקופה. מאז החוק ששקיות ניילון בסופר עולות כסף, כולם מחזיקים שקית קניות רב-פעמית. למה פעם שקיות היו בחינם והיום הן עולות 10 אגורות? כדי לחנך אותנו למחזר ולשמור על הסביבה. אני עומדת בתור ורואה את הלקוח שלפני אורז בהמון שקיות ניילון, והקופאית לא מחייבת. שוב הפיוז קפץ לי. אמרתי לקופאית: ”את לא מחייבת על שקיות?”. הלקוח התעצבן ואמר לי: ”גברת, אני לא גונב”.
הקופאית הסתכלה עליי במבט עייף, כאילו היא עושה לי טובה: ”אדוני, כמה שקיות לקחת?”. הרגשתי הקלה ואכזבה מעצמי בו זמנית; למה במקרה החניה הצלחתי לשחרר, אבל בשקיות לא הצלחתי לשתוק? ירדתי לחניון ובדרכי לאוטו ראיתי – עוד שני נהגים חנו עקום…
לקריאת מאמרים נוספים של רננה:
