קרוב לשלושה חודשים אחרי שעולמה חרב עליה, גלית דן, אמה של נויה בת ה-13 על הספקטרום האוטיסטי, שנרצחה לצד סבתה כרמלה בבוקר שמחת תורה, קיבלה מכתב תנחומים רשמי ראשון. “הנשיא נזכר לשלוח אותו עם שליח, 80 יום אחרי ה-7 באוקטובר”, היא מספרת בראיון מיוחד ל”שווים” לרגל חודש המודעות לאוטיזם. “סירבתי לקבל אותו, לא עניין אותי אפילו לקחת את המכתב”, היא מוסיפה בכאב, “אין לי שום עניין במכתב שנשלח אחרי כל כך הרבה זמן”.
ומישהו אחר מהמנהיגים פנה אלייך עד היום?
גלית: “אף אחד”.
בבוקר הנורא של ה-7 באוקטובר, לפני כמעט חצי שנה, פשטו מחבלי החמאס על ביתה של כרמלה, סבתה של נויה דן, בקיבוץ ניר עוז. אמה הייתה באותו זמן עם בן זוגה ועם תמר, בתה השנייה, בכיסופים, לשם עברה המשפחה מניר עוז זמן לא רב לפני. לנויה היא אפשרה להישאר לישון אצל הסבתא שהיא כל כך אהבה, אחרי ארוחת השישי המשפחתית. הגורל הכואב של הילדה עם החיוך החולמני, המחופשת בתמונות להארי פוטר, היה לסיים את חייה הקצרים באותו הבית. את הבשורה על מותה הוודאי קיבלה גלית רק אחרי כשבועיים מפרוץ המלחמה, כשבתחילה סברו כוחות הביטחון כי השתיים נחטפו.
רק במוצאי שבת האחרונה מצאה גלית את הכוחות לצאת ולהפגין למען השבת החטופים בתל אביב. גם גיסה, עופר קלדרון, עדיין חטוף ברצועת עזה. למרות שקשה לה להיזכר ברגעי האימה מאותו בוקר שחור, דן משתפת: “היינו בממ”ד 23 שעות, כשלא ידענו מה קורה, ונויה וכרמלה רחוקות מאיתנו”.
מתי שמעת מהן בפעם האחרונה?
“ב-12 בערך היו סימני החיים האחרונים מהן. נויה השאירה לי הודעה מוקלטת, והצלחתי לשמוע אותה הרבה אחרי. בקול מאוד בוגר ומבוהל היא אמרה, ‘אמא, היה בום גדול, כל החלונות של סבתא שבורים ויש המון רעש’. זאת הייתה ההודעה האחרונה ממנה”.
מתי חולצת?
“בארבע בבוקר הצבא חילץ אותי, את בן זוגי ואת אחותה הקטנה של נויה, תמר, מכיסופים. כל הזמן הזה הייתי מלאת דאגה לנויה, אבל גם מנותקת ולא יודעת מה קורה מסביבי”.
כשיצאה מהממ”ד, חיכתה לה הבשורה המרה. “יצרתי קשר עם אחותי שהייתה בניר עוז, והיא סיפרה לי שהילדים שלה נחטפו ועופר נחטף, ונויה וכרמלה נעדרות והן לא בבית”.
דרושים: מדריכים בצהרון לילדים בגיל הרך של עמותת “האומץ להיות”. העבודה היא במשמרות של 3 שעות מדי יום, באזור המרכז. דרוש ניסיון / רקע בהדרכה וחינוך, אמינות, יושרה ואהבה לילדים.
ללוח המשרות המלא של “שווים בתעסוקה” הקליקו כאן >> https://jobs.shavvim.co.il/jobs/
“היא רצתה להגיד לעולם – ‘אני אוטיסטית'”
למרות שאובחנה על הרצף כבר בכיתה א’, החליטה גלית להסתיר את העובדה הזו מנויה. “לא ידעתי כל כך איך לספר לה, והעדפתי קודם להבין מה זה אומר”, היא משחזרת. אחרי שצפתה בתוכנית “סליחה על השאלה” בכאן 11 על אנשים עם אוטיזם, נויה פנתה לאמה. “היא אמרה לי, ‘אמא, נראה לי שאני אוטיסטית'”, גלית נזכרת.
איך הגבת למה שהיא אמרה לך?
“אמרתי לה שהיא צודקת, ושהיא הילדה הכי חכמה שאני מכירה”.
ואיך זה השפיע עליה?
“אני חושבת שזה הקל עליה. בגישה שלי, כשאתה יודע מה יש לך, אתה מרגיש יותר טוב. ודיברנו על זה הרבה, והראינו לה שיש לזה משמעות ושזה לא סתם. פענחנו לה כל דבר, וזה הקל עליה עוד יותר. היא באה אליי יום אחד ואמרה שהיא רוצה להשתתף ב’סליחה על השאלה’. היא מאוד רצתה להגיד לעולם ‘אני אוטיסטית’, אך חששה לספר את זה לילדים מפחד שילעגו לה. היא לא רצתה שנגיד את זה – לא לילדים בכיתה ולא לילדים בקיבוץ”.
הילדים מסביבה לא הרגישו שמשהו שונה אצל נויה?
“יש לילדים חושים מאוד חדים, והם שמו לב. ככל שהיא גדלה זה הורגש יותר, ופשוט לא קיבלו אותה. היא לא הייתה מצליחה להביא חברים הביתה, והיה לה קשה. היא נעלבה. בכיתה ו’ היא כבר ממש סבלה, והיא הייתה מסתגרת בגלל זה”.
למרות שעם חבריה לכיתה היא התקשתה להשתלב, אפילו שמאוד רצתה, נויה נהגה ללכת לכל אירוע חברתי. “כל אירוע חברתי או תרבותי שילדים ומבוגרים היו יכולים להשתתף בו – היא הייתה שם. היא תמיד הייתה יושבת מקדימה, ואם היו רוצים מתנדבים, היא הייתה הראשונה להצביע”. לרוב אנשים על הרצף מתקשים מאוד בתקשורת, אבל דן מעידה שנויה הייתה מקרה הפוך. “היא הייתה מדברת עם אנשים, אפילו ברחוב, היא הייתה אומרת שלום לכל מי שהייתה רואה”.
“כרמלה קיבלה אותה כמו שהיא”
כשנויה עברה לחטיבה, היא הצליחה להשתלב חברתית טוב יותר. “היא פשוט הייתה מאושרת שם”, גלית מספרת. “אמנם אלו היו רק הימים הראשונים של השנה, עד האסון, אבל היא מאוד נהנתה שם”. לטענתה, העובדה שהצוות שם היה רחב יותר, ושמספר התלמידים היה מצומצם, עזר לה. “מהרגע הראשון היא הרגישה שרואים אותה, שמקבלים אותה, שהיא שווה בין שווים. היא הייתה פשוט קמה עם עיניים בורקות כל יום לבית הספר”.
כבר ביום הראשון ללימודים בכיתה החדשה, החליטה נויה שהיא רוצה להתחבר לכולם, עמדה מול כל בית הספר ובירכה לקראת השנה החדשה. “זה היה מאוד מרגש”, האם נזכרת. “כל הכיתות היו שם – מכיתה ז’ עד י”ג. היא מאוד רצתה שיראו אותה, ואני שמחה שהיא הצליחה לגרום לזה לקרות”.
חוץ מבית הספר, נויה הייתה רשומה גם לחוג סיירות, בו היא הצטיינה, למרות שאינו מיועד לנוער עם מוגבלות. “היא הייתה מאוד נחושה, והשתתפה בכל מה שהיה צריך. היא הייתה ישנה בשטח, מדליקה מדורות. היא הסתדרה עם הכל”.
על הקשר המיוחד עם סבתה, כרמלה, גלית משתפת: “מהרגע שהיא נולדה היה להן קשר הדוק. כרמלה קיבלה אותה בדיוק כמו שהיא, והיא הייתה מושלמת מבחינתה”.
בימים הראשונים אחרי האסון, דן התלבטה האם לספר לכולם שנויה על הרצף האוטיסטי. “פחדתי מהתגובה שלה אם היא תחזור, שככה עשיתי לה ‘אאוטינג’. היה לי מאוד קשה בימים האלה. רצו לי סרטים מזעזעים בראש על מה קורה איתה. בגלל מה שהיא עברה בחוג, ואיך שהיא הסתדרה בתנאים קשים, קיוויתי שהיא תסתדר גם שם”.
“עד שהודיעו לנו – כבר גיליתי מה קרה להן”
בימים הראשונים אחרי האסון, שררה אי וודאות מוחלטת לגבי גורלן של נויה וכרמלה. רק לאחר 11 ימים הודיעו למשפחה שגופותיהן זוהו בתוך ההריסות של ביתה של כרמלה. “הן הסתתרו בממ”ד”, משחזרת דן. “לקח לצוותי הזיהוי הרבה זמן להודיע לנו מה היה, בזמן שאנחנו לא מעודכנים בכלום. עד שהם הודיעו, אני כבר גיליתי מה קרה להן”.
בחודשים האחרונים מנסה דן להשתקם מהאסון הנורא אותו חוותה, לצד משפחתה. לדבריה, היא מרגישה שנויה השאירה עבורה מורשת לשמור עליה. “היא לימדה אותי שפה חדשה, והכירה לי עולם שלם”, היא אומרת. “הקדשתי הרבה מאמץ כדי ללמוד על האוטיזם ולהבין אותה טוב יותר, ואני ממש מאושרת מזה”.
במקצועה, דן עובדת בחינוך מיוחד, ועבדה גם עם ילדים על הרצף בגני תקשורת. “בזכות נויה אני מבינה אנשים על הרצף ויודעת לדבר איתם, וזו מבחינתי המשימה שלי בעולם”.
המסר של דן לילדים על הרצף ולהורים שלהם זה אף פעם לא להתבייש במי שהם. “תהיו גאים בכם ובילדים שלכם. כל אחד הוא עולם ומלואו, ומיוחד. הנפש היא חופשית, ואין לה שום מוגבלות”.
איך מסתגלים לחיים אחרי האסון?
“שאלה טובה. המנגנון הנפשי שלנו מלמד אותנו להמשיך. אם אתה חושב על זה כל הזמן, אתה לא יכול להמשיך לחיות. יש לי ילדה נוספת חיה ובועטת, ולמענה אני קמה כל בוקר”.
דן מביעה תקווה שהמלחמה תיגמר במהרה, ושכל החטופים, ביניהם קרובי משפחתה, חבריה ומכריה, יחזרו הביתה בשלום. “חייבים לעשות עסקה ולהחזיר את כולם הביתה. לא הגיוני שרצחו אותנו, הפקירו אותנו ועדיין ממשיכים להפקיר. זה פשוט זוועה. אני מכירה באופן אישי כמעט את כולם. בלתי אפשרי לדמיין מה שהם עוברים שם”.
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לתרומה הקליקו >> https://bit.ly/Shavvim-igul-letova
