מאת אילנה פרץ
הורה לילד “רגיל” לא יבין לעולם מה זה הספארי בשבילי, ועוד יותר מכך מה זה הספארי בשביל הבן שלי. אולי בגלל זה הסיפור הזה כל כך כואב.
הוא בן 13, על הרצף, ילד טוב רמת גן, שהספארי מלווה אותו מהיום שהוא נולד ועד היום. כשהיה פעוט בעגלה, כשאובחן עם אוטיזם, כשאמר שלום כיתה א’, הספארי תמיד היה שם, כמו עיר מקלט שתמיד אפשר לברוח אליה ולהרגיש פתאום טוב יותר. שקט יותר. רגוע יותר. מווסת יותר.
אתמול, כשיצאה ההודעה על כך שילדים על הרצף יוכלו להגיע לסיור בשטח הפתוח בספארי, לא היה מאושר ממנו. לא הייתה מאושרת ממני. נכון, זה רק ברכב סגור ורק עם משפחה גרעינית, אז מה? אחרי שבועות ארוכים בבית סגור, זה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לנו. וחוץ מזה זה בטיחותי, אי אפשר להידבק ככה בקורונה.
אז רצנו לקנות כרטיסים במחשב, הוא ואני. העומס על אתר הספארי היה מטורף, ואז הוא קרס, ואז הוא עלה. ריפרשנו ועוד פעם ריפרשנו, התעקשנו ושוב התעקשנו, ובסוף, רק אחרי שמישהו עזר לנו, הצלחנו. יש כרטיסים. הזברות, היענים, האריות, מחכים לילד שלי ולי ביום רביעי הקרוב.
לא יכולתי שלא לחשוב על אלפי הילדים שלא הצליחו להשיג כרטיסים. כמו הילד שלי, גם הם מתמודדים בשבועות האחרונים עם מצב נפשי קשה ביותר. מדי יום אני קוראת בפייסבוק על משפחות שהילדים שלהן מידרדרים בגלל שאינם יכולים לצאת מהבית, בגלל ששגרת החיים הקבועה שלהם נשברה.
אבל אנחנו הצלחנו (עם עזרה) לקנות כרטיסים לרביעי והמתנו לסיור בהתרגשות גדולה.
לפני כמה שעות, משום מקום, הגיעה לפתע הודעה שההחלטה התהפכה וכל הסיורים בספארי מבוטלים. גם הסיור של מחר. שלנו. בהתחלה אמרו שזה בגלל משרד המשפטים, אחר כך בגלל משרד הבריאות. בסוף מנכ”ל משרד הבריאות אמר כי ההחלטה התקבלה ממניעים של בריאות הציבור ולא ממניעים משפטיים, כפי שהתפרסם קודם.
הודעתי לילד. הוא כמעט בכה, ואז התפרץ עליי בזעם. עד שסוף סוף יש מקום שאפשר לצאת אליו והוא גם בטוח מקורונה, מונעים את זה ממנו. וזה אחרי שישבנו שעות על האתר כדי להשיג כרטיסים ולא הצלחנו, ואז נעזרנו במישהו וכן הצלחנו.
את הרציונל של הביטול הוא לא מבין. לי אין לקות, אבל גם אני לא כל כך מבינה.
אני מאוכזבת. שם למעלה לא באמת מבינים את הילדים שלנו ואת הצרכים שלהם. גם ככה הם מתמודדים עם קושי בשינויים ביום יום. זה חלק מהלקות. בטח שבימים טרופים כאלה ביטול כזה, של משהו שהם כל כך חיכו לו, זה כמו למשוך את השטיח מתחת לרגליים שלהם. למה לעשות את זה?
