משבר הקורונה הותיר צלקות גדולות בקהילת האנשים עם מוגבלות ובני משפחותיהם. בעוד האוכלוסייה הכללית חוזרת בהדרגה לשגרת חיים די נורמלית, דיירי ההוסטלים והמוסדות שתחת פיקוח משרד הרווחה עדיין מתנהלים תחת כללים נוקשים. שלא לדבר על המוסדות לבריאות הנפש, שם נמשך גם עתה הסגר, כאשר המאושפזים לא מורשים לצאת לחופשות בבתיהם.
את אפקט הצלקת ניתן היה לחוש הבוקר בבית המשפט הגבוה לצדק בירושלים, שם התקיים דיון בעתירה שהוגשה בנושא נגד משרד הרווחה. העותרים, 45 הורים לילדים עם מוגבלות ששוהים בהוסטלים שתחת פיקוח המשרד, מבקשים בעתירה להחיל באופן שוויוני על החברים והחברות בדיור החוץ ביתי את כלל צווי החירום של הממשלה כפי שחלים על כלל הציבור, תוך התאמת המצב הרפואי האישי של כל דייר.
בנוסף, דורשים העותרים – המיוצגים על ידי עורכת הדין גלית קרנר – שמשרד הרווחה יקים צוות ייעודי של רופאים בעלי מומחיות שונה ומגוונת והורים לילדים עם מוגבלות, כדי לכתוב פרוטוקול טיפולי ייעודי לשעת חירום. בעניין הזה מדגישים העותרים את התנגדותם התקיפה למדיניות סגר ממושך, אשר גורמת לטענתם נזק למשפחה ולילדים, כפי שהיה במשבר הקורונה.
עוד דורשים העותרים שמשרד הרווחה יכיר בכך שהדיירים בדיור החוץ ביתי הם שווי זכויות, שהמוגבלות הקוגניטיבית אינה גורם סיכוני, ורובם הגדול – בני ה-10 עד 50 – כלל לא בסיכון לפתח תסמינים של מחלת הקורונה באופן קשה, ושפקידי הרווחה יקיימו את החלטות הממשלה ומשרד הבריאות. “תמו הימים בהם פקיד יכול לפעול כראות עיניו בהתעלמות או בהחמרה חסרת בסיס רפואי של נהלי משרד הבריאות והממשלה”, לשון העתירה.
מצוקת דיירי ההוסטלים החלה זמן לא רב אחרי פרוץ משבר הקורונה. בתחילה נסגרו המוסדות באופן הרמטי – אין יוצא ואין בא. אט אט החלה העיתונות להתמלא בסיפורים קורעי לב על הורים שלא פגשו את ילדיהם המיוחדים במשך שבועות ארוכים. גם אנחנו, כאן ב”שווים”, כיסינו את הנושא בהרחבה.
רק אחרי שחל שיפור משמעותי במצב הבריאותי הכללי, ובעקבות לחץ מתמשך מצד המשפחות והתקשורת, הוחלט במשרד הרווחה להקל את הסגר, אם כי לא באופן דרמטי. במסגרת זו הותרו ביקורים של הורים בהוסטלים, אך רק פעם בשבוע, בתיאום מראש, ורק אדם אחד בכל פעם. כל זאת כמובן תוך הפרדה של שני מטרים בין אדם לאדם.
במהלך ביקור בבית המשפחה בסוף השבוע מחויב הדייר בחבישת מסיכה, וכמוהו המשפחה, בשהייה בבית, באיסור יציאה לפארקים ועוד. למעשה, מדובר בהנחיות שהוציא משרד הבריאות עוד ב-30 באפריל ונמשכות עד עכשיו, למרות שהמציאות הכללית השתנתה דרמטית בשלושת השבועות האחרונים.
לעתירה מצורפת חוות דעת בדיוק בנושא זה, שנכתבה על ידי פרופ’ נדב דוידוביץ, יו”ר פורום בריאות הציבור וראש בית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת בן גוריון בנגב. פרופ’ דוידוביץ התייחס בחוות הדעת להיערכות מערך המעונות לימי ביקורים של משפחות, ליציאת דיירים לביקורים קצרים בבתיהם וליציאה לחופשות עם לינה בבית.
לדבריו, לא ברור מהמסמכים של משרד הרווחה שהוצגו לו עם אילו אנשי מקצוע התייעצו עורכי המסמכים ומקבלי ההחלטות. “אין די מחשבה ופתרונות הנדרשים והרלוונטיים לצורכי המשפחות והדיירים”, הוא קובע, ומוסיף: “חשוב לזכור כי בסופו של דבר בריאות הציבור הינה תפיסה רחבה, הכוללת לא רק את ההיבטים הפיזיים, אלא גם היבטים נפשיים וחברתיים, וכמובן גם היבטים שאינם קורונה.
“בתקופת זמן זאת, לאור שיעורי ההדבקה הנמוכים”, הוא ממשיך, “חשוב להסתכל בהסתכלות רחבה על אוכלוסייה מיוחדת זו, לפעול באופן מידתי, ובייחוד לערב בתהליכי קבלת החלטות גורמי בריאות ורווחה מהדיסציפלינות הרלוונטיות כדי לקבל החלטות מושכלות”.
אחת מהעותרים בתיק היא מירי אליתים, אמא לילד מיוחד, שהגיעה היום לבית המשפט בירושלים. ”זה היה יום מרגש עם רגשות מעורבים”, סיפרה ל”שווים”. “אני תוהה איך הגענו לבג”ץ ולמה, כי הרי הדברים ברורים מאליהם. צריך שוויון זכויות לילדים שלנו בארץ ישראל. זה הזוי שאנחנו הגענו לבג”ץ כדי להזכיר שיש ילדים עם מוגבלות שהם גם בני אדם בישראל”.
על התגובות של השופטים בדיון היא אמרה: “כרגע אין לנו פסיקה, אבל הרגשנו שהשופטים שמעו את זעקת לבנו. עו”ד גלית קרנר ייצגה אותנו בכבוד ואמרה בבית המשפט את מה שמגיע לנו כזכות יסוד במדינת ישראל. השופטים אמרו למשרד הרווחה שיש כאן הליך שהתנהל בצורה לא תקינה. השופטים העבירו ביקורת על הרווחה וטענו כי אין שקיפות בהליך קבלת ההחלטות, ושצריך לעשות דיאלוג עם ההורים ולהיות אנושיים, כי מדובר בבני אדם.
”משרד הרווחה בעצם לקח פה את החוק לידיים”, סיכמה אליתים. ”כולנו תקווה שנקבל פסיקה טובה. לצערי הרב, גם היום אנחנו עדיין מתנהלים לפי הנחיות משרד הבריאות והרווחה מה-30 באפריל, שזה הזוי לגמרי. אנשים השתחררו מהקורונה עם הנחיות ברורות ופחות נוקשות, אבל אותנו שכחו. אסור לנו לצאת לים, לטייל באתרי טבע אלא רק בשכונה, לא להזמין משפחה מורחבת, עוברים שאלון כל פעם מחדש כשמוציאים את הילדים הביתה, וסליחה על הביטוי, אבל הוא שאלון מטומטם.
“כולנו תקווה ששמעו את זעקתנו מהלב, והשופטים יפסקו לטובתנו. והכי חשוב שהייתה פה אמירה – אנחנו על המפה וגמרנו להיות החצר האחורית של מדינת ישראל. הגיע הזמן שייקחו אותנו ואת ילדינו כשווים בני שווים, ומגבלה היא לא מחלה”.
חנה קים, אמא לילד בהוסטל ולילד נוסף עם מוגבלות, וממובילי המאבק למען מיצוי זכויותיהם של ילדים עם מוגבלות בהוסטלים ובמעונות, הצטרפה לדברים של אליתים. ”הוכחנו היום שאנחנו לא מפחדים יותר”, הכריזה קים. “כל הנחיה בלתי הגיונית המפרה את זכויותיהם של ילדינו תיתקל מעתה בארגון הורים ארצי, ואם יהיה צורך נפנה לסעד משפטי. לא תהיה אפליה יותר. מה שעברנו ב-3 חודשים האחרונים לא יחזור יותר, זה שיעור שהם ילמדו. אנחנו בכל דרך אפשרית וחוקית נמחה נגד הפרת זכויות הבסיס של הילדים שלנו, שלא שונים מאף אדם אחר. ילד זה ילד. גם אם יש לו מוגבלות, יש לו זכויות אזרח ואדם”.
עו”ד גלית קרנר ניסתה לפשט את הדברים. ”בניגוד לעמדת משרד הרווחה”, אמרה עו”ד קרנר, “העתירה היא ממש לא רק כדי לאפשר לילדים מפגשים וביקורים בבית ההורים – זכויות שנלקחו מהם, ושהותרו, אגב, רק ביום הגשת העתירה. ההורים מייחלים לכך שיפציע היום שכלל צווי החירום שמוחלים על הציבור יחולו גם על הדיירים בדיור החוץ ביתי, בהתאמה למצבם האישי. הגיעה העת לייצר פרוטוקול טיפול בחירום לילדים ובוגרים עם מוגבלות, כי הרי הגל הבא של הקורונה או כל מצב חירום אחר יגיע, ולא ניתן לכלוא אותם רק כדי להציג גרף של אפס הידבקות. הם בני אדם שווי זכויות.
”זה הזמן”, סיכמה עו”ד קרנר, “שמקבלי ההחלטות במשרד הרווחה יבינו שתמו הימים בהם כל פקיד יכול היה לפעול כראות עיניו. הגיע הזמן שכולם יבינו ויפנימו שילדים ובוגרים עם מוגבלות הם שווי זכויות. מוגבלות אינה שם קוד לקבוצת סיכון לחלות בקורונה”.
