אחת המגבלות שנלווית לנכות היא ההישאבות אליה. הכאב מהשבר עשוי למשוך למטה, יחד עם אוקיינוסים של רחמים עצמיים, שהם הליווי הכי צמוד וציני שיש. כל נכה נלחם וחי את נכותו, שורט ונאבק. ד”ר דרורה בהרל, דיירת “בית בכפר – חוף כנרת”, הנמצא בסמוך לקיבוץ גינוסר, נכה ברגליה, החליטה שלא עוד. היא לקחה את נכותה להיפוכה הקיצוני, לקחה את השבר וטיפסה עליו. לא רק מטאפורית – היא כבשה את ההימלאיה.
בימים אלו יוצא ספרה השני של בהרל, “לכבוש את ההימלאיה – לטייל עם מוגבלות” (בעריכה ספרותית ולשונית של יהורם גלילי). בספר נפרשים יומני מסע מרתקים וצילומים אמנותיים של נופים, מקומות ופורטרטים. את ששת המסעות, בהימלאיה ההודית ובנפאל, היא עברה בתנאים לא פשוטים, בוודאי עבור אדם עם מוגבלות פיזית ניכרת.
יצר הנדודים גבר על המוגבלות
מיד לאחר שירותה הצבאי, כמזכירת הפרקליט הצבאי של חיל האוויר, בהרל התחתנה. כשהייתה אם לשני ילדים קטנים, עוד לפני שהגיעה לגיל 30, נפטר בעלה. היא למדה הוראה במקביל ללימודי תואר ראשון, ולאחר מכן תואר שני, שעל שניהם קיבלה מלגת הצטיינות. במהלך לימודיה היא עבדה כעוזרת הוראה ומנחת קבוצות בתחומי היסטוריה.
התזה שלה לתואר השני הפכה לבסיס להצעת מחקר לדוקטורט בפילוסופיה, מטעם אוניברסיטת תל אביב. גם הפעם היא זכתה במלגת לימודים, שסייעה לה להשלים את מחקרה לדוקטורט בנושא “תעמולה בעת העתיקה בתקופת האימפריה הרומית”. המחקר זכה בפרס הצטיינות יתרה בינלאומי, שניתן לה על ידי המכון לחקר האימפריה הרומית באלבנו, שליד רומא, איטליה. הדוקטורט אף פורסם כספר באחת ההוצאות לאור באוקספורד.
בשיא הצלחתה עברה בהרל ניתוח מעקפים ברגלה השמאלית, ולרוע המזל הוא הסתבך. “הרגל הייתה מיועדת לקטיעה”, היא מספרת לאתר “שווים”. “בדרך נס, ובעזרת הרופאים המסורים, ניצלתי מכך. אבל לא התעוררתי מהניתוח, ובמשך שלושה ימים הייתי במצב קריטי, מונשמת ומורדמת”.
דרורה בהרל בכניסה לגומפה טאב, צילום טאשי 
דרורה בהרל עם קרחון דאראנג-דרונג ברקע, צילום טאשי 
דרורה בהרל בירידה מהמבצר הלבן לעיר לה, צילום טאשי 
דרורה בהרל במעבר ההרים פאטולה בגוב, צילום טאשי 
דרורה בהרל על שפת אגם פאנגונג, צילום טאשי 
בהרל על רק מפגש הנהרות האינדוס והזאנסקאר. צילום: טאשי
בהרל שהתה במשך שלושה חודשים בבית החולים ועוד שלושה חודשים בבית בשיקום, עד שחזרה לעמוד על רגליה. “נותרתי מוגבלת בתנועה בשיעור של 70 אחוז. אולי זה מה שהגביר אצלי את הרצון לטייל, ודווקא טיולים או מסעות אתגריים, כשבכל פעם העליתי את רף האתגר”.
למרות המוגבלות, ואלי בגללה, בתוספת יצר נדודים שהיה קיים אצלה מילדות, היא יצאה למסע באפריקה, שבה ביקרה 15 פעמים. “טיילתי בטנזניה, בקניה, באוגנדה, בנמיביה, במפלי ויקטוריה, בבוטסואנה, דרום אתיופיה, מרוקו וגם במצרים שלאחר הסכם השלום עם ישראל”. במהלך מסעות אלה חיברה את ספרה הראשון “יומני מסע – לטייל עם מוגבלות”, בהוצאת “אוריון”.
*****************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום “המקצוענים” של שווים
(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************
על גג העולם בגיל 70
המסע להימלאיה נבחר באופן כמעט מקרי. “לאחר שחזרתי מספארי אנתרופולוגי בדרום אתיופיה חיפשתי משהו אחר, ועיני קלטה פרסום של טיול ג’יפים להימלאיה ההודית ולצפון הודו”, היא מספרת, “כך יצא שבגיל 70 יצאתי לכבוש גם את גג העולם – רכס ההימלאיה”.
הרופא שלה לא רצה לשמוע על זה והפציר בה “למה את לא יכולה לבחור מקום באירופה שבו גם אפשר לשמור על קשר למקרה שמשהו קורה?” מכריה ובני משפחתה אמרו לה “את? להימלאיה? איך תוכלי?” הרופא ממרפאת המטיילים, לדבריה, נכנס לפאניקה כששמע על התוכנית, ואמר לה שזהו חוסר אחריות מצדה.
איך היא לא ויתרה. “במהלך חמשת מסעותיי ברכסי ההימלאיה ההודית והמסע בנפאל גמאתי עשרות אלפי קילומטרים בנסיעות עם רכבי שטח לנופים שבטבע ולנופים אנושיים, כמו גם לאנשים ולתרבויות השונות שפגשתי בגובה של אלפי מטרים. מסעות אלו דרשו ממני תעצומות נפש וגוף, שלא תמיד היה מוכן לציית למתבקש ממנו”.
בהרל לא הייתה לבד. “מי שליווה אותי וסייע לי בחבלי הארץ המכונים לאדאק וזאנסקאר, ההימלאיה ההודית שבצפון הודו, הוא מדריך טיולים לאדאקי מוסמך, מסור ומקצועי בשם טאשי. אני שומרת איתו על קשר אינטרנטי גם בימים אלה של הקורונה. בנפאל היה לי מדריך אישי נפאלי”.
האגם שמשנה צבעים
במסעה הראשון הגיעה בהרל לראשונה אל לֵה – בירת לאדאק. “שדה התעופה שלה מקושט בדגלי תפילה בודהיסטיים ונמצא בגובה 3,500 מטר. אפשר לומר שזו הייתה אהבה ממבט ראשון”, היא אומרת. “במסעותיי בהימלאיה ההודית ובנפאל צילמתי נופים מרהיבים: פסגות מושלגות, הרים קירחים הבנויים מסלעי גרניט וחקלאות טרסות הבנויה מדרגות מדרגות. בכפרים באזור גרים בני אדם באורח חיים של לפני אלפי שנים, שחורשים את שדותיהם באמצעות שור, יאק ומחרשת עץ”.
במסעותיה היא תיעדה פסלי ענק מוזהבים של בודהה ותופעות טבע כמו מפגש נהרות האינדוס והזאנסקאר שצבע מימיהם שונה. “ובמפגש ביניהם כל נהר שומר על צבעו”, היא מתפעלת. היא צילמה גם את אגם צ’ומרירי שמצוי בגובה 4,595 מטר, וכל שינוי קטן בעוצמת הרוח או בכיוונה משנה את גוון המים שלו. היא פגשה ותיעדה גם בעלי חיים כגון מרמיטות, יאק ודז’ו. היא עברה דרך מקומות יישוב שונים וצילמה גברים, נשים וילדים לבושים בבגדים מסורתיים. הנשים כיבסו בגדים ושטפו כלים ברחוב. הגברים והנשים הכינו לבנים מבוץ ותיקנו כבישים בהרים באמצעות ידיהם וכלי עבודה.
לישון בקור מקפיא ולטפס 5,602 מטר
“לא קרה שהנכות כמעט הכניעה אותי”, מתגאה בהרל, “אך התמודדתי עם קשיים כמו האוויר הדליל בשל הגובה הרב והלימוד איך ללכת וכיצד לנשום, מזג אוויר קפוא שאילץ אותי לישון כמעט עם כל הבגדים החמים שהבאתי איתי בתוך שק שינה, לשמור תחתיי את המצלמות שלא יקפאו, לא להתקלח במשך כמעט שבוע מכיוון שלא היו מים זורמים, ולנסוע ברכבי שטח במשך שעות רבות למרחק של מאות קילומטרים במרחבים שהשם ‘אמצע שום מקום’ כל כך מתאים להם”.
הניצחונות הפרטיים שלה על המוגבלות ועל הספקנות של המפקפקים נחגגו בגובה 5,602 מטר על הר קארדונגלה, ובגובה 3,980 מטר על רוטאנגלה (בתרגום חופשי: ערימת גוויות), ובעוד מקומות שדורשים טיפוס לא פשוט.
“רציתי ואני רוצה להוכיח שצריך לרצות, שתמיד אפשר למצוא דרך להתמודד עם הקשיים. הקושי העיקרי שלי הוא בהליכה, ולכן הכל מתנהל לאט לאט. מה שאדם רגיל, צעיר או מבוגר, יכול לעשות בשעה, לי לוקח כמה שעות”. עם זאת, בהרל מאמינה כי “לא בהכרח אדם מוגבל הוא שונה מאחרים”.
המטרה של הספר היא לעורר השראה ולהניע את האנשים. “עכשיו, בתקופת הקורונה, אני נהנית מהטלוויזיה; אבל כשאפשר לטייל, אין תחליף למפגש הבלתי אמצעי עם הטבע. מדי פעם אני מתעכבת בספר על הקשיים שלי ומראה שאם אני יכולה, כל אחד יכול. אפילו בכיסא גלגלים אפשר לטייל להרבה מקומות. יש אמצעים גם לאנשים עם מוגבלות. יש חברה שמיועדת כל כולה לטיולי נכים וגם עמותת ‘אתגרים’ מוציאה טיולי נכים. מבחינה זו, היום קל יותר למצוא את הדרכים, כי זה רק עניין של כוח רצון ונחישות”.
בהרל מבטיחה לעצמה בסוף כל טיול שזו הפעם האחרונה. “אבל אחרי חודש, כשאני מתאוששת, מתחיל לדגדג לי ואני מתכננת את הטיול הבא שלי. יש איזשהו קסם ממגנט בנופים ובשקט באזורים האלה. הם מבודדים לחלוטין. אין שם אינטרנט ובקושי יש חשמל וטלפון, אתה מנותק לגמרי מהעולם ולא רוצה לדעת. אתה תופס שלווה מכל ההרים המושלגים שמסביב. יש מקומות שהרגשתי את עצמי מכותרת בכתרים של לבן. קשה נורא לתאר את ההרגשה, צריך להיות שם כדי להרגיש את זה”.
אלמלא הקורונה, היא הייתה שוהה בקיץ ב-לֵה ונהנית מהפסטיבלים הצבעוניים המתקיימים במנזרים באזור. “ככל שהקורונה תקדים להיעלם או שיימצא לה חיסון, בשבילי זה יותר טוב, כי אני לא נעשית צעירה יותר. אני מקווה שאוכל לעשות טיול נוסף להימלאיה לתקופה של חודש וחצי לפחות, כדי לעשות סגירת מעגל ולהשתתף לפחות בכמה מהפסטיבלים הנערכים שם בקיץ”.
