מאז השירות הצבאי, ג’ני בלו (45), אם חד הורית לשני ילדים מחולון, חיה עם נכות קשה ביותר. יש לה רק עין אחת מתפקדת, היא סובלת מכאבים כרוניים, וגם הפגיעה האסתטית מכבידה עליה ופוגעת בביטחונה העצמי. למרות שאין ויכוח על הנסיבות שבהן התרחשה הפגיעה – בלו, אז חובשת בסדיר, ירדה ממטוס חיל האוויר אחרי אימון מוטס, והתלוננה מיד על כאבים חזקים בעין – עד היום אגף השיקום במשרד הביטחון מסרב להכיר בה כנכת צה”ל. למה? כי לטענתו לא הוכח קשר ישיר בין הפגיעה לבין השירות הצבאי.
נתחיל מההתחלה: לפני 26 שנה, כשהייתה בקורס חובשים תעופתי של חיל האוויר, עלתה בלו, חיילת מצטיינת, לטיסת אימון וירדה ממנה עם כאבים חזקים בעין שמאל. היא דיווחה למפקדיה, אבל הם לא לקחו את תלונותיה יותר מדי ברצינות. כעבור יומיים, כאשר החלה להרגיש טשטוש בעין שמאל, ניגשה, מודאגת, לרופאת היחידה. למראה מצב העין, הרופאה החווירה. היא שלחה אותה בבהילות לבית החולים תל השומר, שם גילו שיש לה קריש דם בעין. הרופאים אישפזו אותה בו במקום והתחילו בטיפול, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. בלו איבדה את הראייה.
היא הייתה רק בת 19 כשזה קרה. “הייתי מה שנהוג לקרוא חיילת מורעלת”, היא מספרת לאתר “שווים”. במהלך השירות נבחרה למצטיינת היחידה שלה בבסיס בח”א 18 של חיל האוויר. את ההצטיינות קיבלה “בגין תרומה ליחידה ולבסיס, מקצועיות, ויחס חם לסביבתה”. עבור יחידתה היא הייתה מקור לגאווה.
במסגרת קורס החובשים התעופתי, אחד הקורסים היוקרתיים לחובשים בצה”ל, עברה בלו אימון ב”תא רום” (תא לחץ המדמה תנאים של טיסה), וכעבור ארבעה ימים השתתפה בטיסת תרגול של פינוי פצועים אווירי. שם, באוויר, החלה הטרגדיה האישית שלה. “כולם חשבו שאני משקרת”, היא משחזרת. “מיד בתום הטיסה ניגשתי למפקד ואמרתי לו שיש לי כאבים בעין שמאל ואני רוצה ללכת לרופאה במרפאה. הוא ישר ביטל אותי ואמר שזה יעבור. כאשר פניתי אליו שוב, הוא אמר שיש לי עוד עין ואני צריכה להשתמש בה כי יש שיעור חשוב ואני לא יכולה להפסיד אותו”.
אחרי 48 שעות הגיעה עם טשטוש בראייה לרופאת היחידה, ואחר כך לתל השומר, שם אובחנה עם חסימה ורידית ברשתית – CRVO. “בבית החולים ביצעו לי אינספור בדיקות, אפילו שללו גורמים תורשתיים לפגיעה”, היא מספרת. בהמשך פיתחה גם גלאוקומה משנית וקטרקט בעין שמאל, ולמרות כל אלה, קשה להאמין, עד היום לא הוכרה כנכת צה”ל.
“עליתי לטיסה בריאה ושלמה וחזרתי עיוורת”, היא אומרת. “אם זה היה מטופל באופן מיידי, יכול להיות שאפשר היה להציל את העין. זה מה שהכי כואב לי. עברו כל כך הרבה שנים ואני עדיין זוכרת את היום הארור ההוא לפרטי פרטים. היינו על מטוס הרקולס וביצעתי יחד עם חבריי את התרגיל, ואז התחלתי להרגיש פתאום אי נוחות בעין. ברגע הזה הכל התחיל, זה הכי פשוט וברור שיש, אבל זה לא עזר לי כל השנים האלה לקבל הכרה”.
תבעה שלוש פעמים ללא הצלחה
סיפורו המזעזע של איציק סעידיאן, נכה צה”ל עם פוסט טראומה שהצית את עצמו במשרדי אגף השיקום ונפצע אנושות, העיר אצלה את הכל מחדש. בעקבות האירוע הטראגי צצו עוד ועוד סיפורים של פצועי צה”ל, בגוף ובנפש, שעברו ייסורים באגף השיקום עד שזכו להכרה, ולפעמים גם זה לא. התחושה של רבים מהם הייתה שמתייחסים אליהם כשקרנים ומפשפשים בעברם הרחוק, עוד טרם הגיוס לצה”ל, כדי להתחמק מלשלם להם קצבת נכות.
בלו היא עוד אחד מאותם סיפורים שצפים עכשיו, כשהשד כבר יצא מהבקבוק. שלוש פעמים היא תבעה את משרד הביטחון במטרה שיכירו בה כנכת צה”ל. “הוצאתי על זה מעל 100 אלף שקל”, היא מספרת, “על כל חוות דעת של רופא שילמתי מעל 30 אלף שקל, שלא לדבר על הוצאות משפטיות ושכר לעורכי הדין. עד היום אני בחובות ומשלמת את הכספים הללו. לצערי הרב, זה היחס שמקבלים חיילים שמוכרחים להתגייס לצה”ל, נפצעים, ואחרי זה אף אחד לא מכיר בהם או עוזר להם. זה מכעיס ביותר”.
מדוע תביעתה של בלו, שנראית על פניה כל כך פשוטה, נדחתה? אז ככה. השופטת שלומית יעקובוביץ מבית משפט השלום בראשון לציון קבעה שאין הוכחה מספקת שקריש הדם בעינה השמאלית נוצר בעקבות שהותה ב”תא רום” ובמטוס בעת ההטסה האווירית. לכן, פסקה השופטת, אי אפשר לקשור את הפגיעה הגופנית לשירותה הצבאי.
המחלוקת המשפטית
במהלך המשפט, בלו, באמצעות עורכי הדין אבינו ביבר ונוי ביבר ברנע, ניסתה להוכיח שהפגיעה כן נבעה מהתרגיל המוטס. לשם כך השיגה חוות דעת רפואית מפרופ’ בנימין ברנר מבית החולים רמב”ם בחיפה, הנחשב למומחה עולמי לקרישת דם. פרופ’ ברנר קבע כי קיימת סבירות גבוהה כי קריש הדם בווריד הרטינלי בעינה השמאלית נגרם בעקבות שהותה ב”תא רום” ובמטוס, במסגרת וכתוצאה משירותה הצבאי.
כחלק מחוות הדעת, פרופ’ ברנר הציג אסמכתאות רפואיות למקרים בהם כתוצאה משהייה בתא לחץ הייתה לנוכחים הגברת קרישה. גם תנאי טיסה, הוא טען, מהווים פרמטר חשוב בבחינת הסיכון לפתח קריש דם. הוא העריך כי בין 20,000 ל-30,000 איש בעולם מקפחים את חייהם בשנה כתוצאה מקריש דם בטיסות ארוכות וקצרות.
מנגד, רופא העיניים ד”ר משה לוסקי, שהגיש חוות דעת מטעם משרד הביטחון, טען כי אין קשר בין תנאי שירותה של בלו לפגיעה בעין. ד”ר לוסקי אמר כי מעולם לא פגש אדם שסבל מחסימת וריד מרכזי כתוצאה מטיסה. ד”ר לוסקי לא התייעץ עם המטולוג או מומחה לקרישי דם לפני שנתן את חוות דעתו, ואף לא ידע כי בלו הייתה לפני הטיסה בתא לחץ, כמו גם את תנאי התרגיל המוטס ומשך הזמן בו שהתה באוויר. למרות זאת, בית המשפט הסתמך על חוות דעתו ופסק לזכות משרד הביטחון.
“קשה לי להסתכל לבן אדם בעיניים”
גם היום, בלו חיה עם כאבים כרוניים בעינה השמאלית. היא עובדת בעיקר ככותבת ועורכת תוכן, ויודעת שאם חלילה לא תוכל לתפקד, אף אחד לא יהיה מאחוריה לתמוך בה. “אף אחד לא חושב שהוא הולך לצה”ל הוא יחזור עיוור”, היא אומרת. “זה היה החלום שלי להיות חובשת, לתת עזרה לכולם. לאחר הפציעה רצו לשחרר אותי ולא הסכמתי. הייתי חדורת מוטיבציה להמשיך לשרת יחד עם הטיפולים הרבים שעברתי, וסיימתי כחיילת מצטיינת”.
על ההתמודדות עם השלכות הפגיעה היא מספרת: “אני מתפקדת בין הכאבים. כל הזמן כואב לי בגוף. אני סובלת ממיגרנות רבות, וגם מבחינה אסתטית זה פגע בי. קשה לי להסתכל לבן אדם בעיניים, שלא נדבר על לצאת לדייטים ולהכיר אנשים חדשים. הביטחון העצמי שלי ירד. אני מרכיבה היום עדשה קוסמטית, אבל רואים שהעין לא בריאה. אני לא נותנת לעצמי הנחות בעבודה. אני מקשיבה לגוף שלי ויודעת מתי אני צריכה לאזן בין העבודה לבין הבריאות. אני תמיד חושבת על העתיד ומה יהיה עם הילדים שלי. זה מסתכל מאוד שקרתה לי פגיעה בצבא ואף אחד לא מכיר בזה. אני מרגישה שהמדינה איכזבה אותי”.
המקרה של סעידיאן הציף מחדש את האכזבה הקשה מהמערכת, אבל גם מדרבן אותה להמשיך להילחם על זכויותיה. “למרות ההפסדים והכסף הרב ששפכתי, אני לא רוצה לוותר”, היא מדגישה. “בימים האחרונים משהו התעורר בי. הסיפור של איציק נגע בי מאוד. כל כך העציב אותי שהמדינה הביאה אדם שנלחם עבורנו ומגיע לו שהיא תדאג לו עד סוף ימיו, למצב שהוא צריך לפגוע בעצמו. זה בלתי נתפס. אני לא מפסיקה לחשוב על המקרה הטראגי הזה, ועם זאת, אני יודעת שיש עוד אלפים במצבו. מתייחסים אלינו מראש כרמאים, וזה עצוב מאוד.
“אני בטוחה שכל מי שמתמודד עם נכות, מתמודד בגבורה כי אין לו ברירה. מה עדיף, לוותר? בחיים לא. תפיסת העולם שלי היא שהחיים חשובים יותר מהכל. אני לא יכולה לוותר ברגע שיש לי קושי, כי יש לי אחריות כלפי מי שאוהב אותי. בחיים לא היו לי מחשבות למה זה קרה דווקא לי, אלא להיפך, מזל שזה לא קרה לי בשתי העיניים. אני משתדלת תמיד להביט בחצי הכוס המלאה, אבל גם לא יכולה לשפוט כאלה שכבר נגמרים להם הכוחות. חבל שהמדינה מביאה אנשים למקומות האלה, והלוואי שמשהו עכשיו ישתנה”.
ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: “משרד הביטחון מאחל לגב’ ג’ני בלו בריאות ורפואה שלמה. בקשתה להכרה של ג’ני בגין חסימת וריד בעין שמאל נדחתה בכל הערכאות השיפוטיות, ובראשן בית המשפט העליון. זאת, בהיעדר קשר בין הנכות לשירותה הצבאי. בשנת 1995 הגישה ג’ני בקשה להכרה, שנדחתה על סמך חוות דעת רפואית של מומחה עיניים. היא עירערה לוועדת הערעורים, שקיבלה במלואה את עמדת קצין התגמולים ודחתה את בקשתה. בשנת 2007 הגישה ג’ני בקשה לעיון נוסף, שנדחתה מאותם הנימוקים. ג’ני עירערה על ההחלטה לוועדת הערעורים, לבית המשפט המחוזי ולבית המשפט העליון – ונדחתה. בית המשפט העליון קבע בהכרעתו כי ‘על אף ההבנה לכאב ולסבל שנגרמו למבקשת, לא עלה בידיה להוכיח, בשתי הזדמנויות שונות, כי קיים קשר סיבתי בין הפגימה ממנה היא סובלת לבית תנאי שירותה הצבאי בצה”ל'”.
