עד סוף השבוע האחרון היינו במלחמה. אין לזה שם אחר. מלחמה היא סיטואציה לא נעימה לאף אחד. מלחמה היא מציאות אלימה ומפחידה. לאוכלוסיית הצרכים המיוחדים ולאנשים עם מוגבלויות היא יכולה להיות אפילו מפחידה הרבה יותר.
היא, למשל, מפחידה הרבה יותר בגלל הרעשים החזקים. בדיוק סיפרתי למשלבת שלי על תחושותיי, והיא מיד שאלה אותי: "למה את חושבת שאת שומעת את המלחמה חזק יותר ממני?" עניתי לה שככה זה. אני שומעת חזק יותר את הרעשים בגלל הוויסות החושי שלי. ויסות חושי הוא היכולת של הגוף לווסת את עצמו בהתאם ובהתייחס לכלל הגירויים הקיימים בסביבה. אצלי, הוויסות הוא קשה יותר משום שהוא לקוי, כמו אצל הרבה אנשים הנמצאים על הספקטרום האוטיסטי.
המלחמה מפחידה יותר כי בדרך כלל אצלנו הפחדים חזקים יותר. וכשהמצבים קיצוניים יותר, הם בשיאם. חוץ מזה, כל יציאה משגרה מפחידה מאוד את כל מי שעל הספקטרום, ומלחמה היא מגה-יציאה מהשגרה.
ברמת גן נהרג לפני כשבוע אדם בשם גרשון פרנקו , בן 55, מפגיעה ישירה של רקטה בבית בו התגורר. לגרשון היו מאה אחוזי נכות, והדיור שסופק לו לא היה הוגן בעיניי. לא הגיוני שאדם עם מוגבלות כזו ישהה בבית ללא מרחב מוגן. גם אם ישנו מרחב מוגן בבניין, הוא כנראה לא יכול היה להגיע אליו בכוחות עצמו. אז מדוע אין פתרון של המדינה למצב כזה?
אני רוצה גם להתייחס לאוכלוסיית לקויי השמיעה והחירשים. אנשים חירשים לחלוטין לא יכולים לשמוע את האזעקה. דובר בנושא הזה גם בחדשות. הוצעו פתרונות, כמו רטט בטלפון הנייד שיפעל בזמן אזעקה, אך זה לא פתרון מספק. הוא לא מספק משום שהטלפונים הניידים לא תמיד נמצאים על גופם של החירשים, בוודאי כשהם ישנים, ולא מעט מהתקיפות היו במהלך הלילה. צריך לחשוב על פתרונות נוספים. אולי חיבור לתאורה חזקה או מהבהבת יכול לסייע, אולי דאגה להימצאות קבועה ליד אנשים שומעים בימי חירום.
אישית, לא התרגשתי יותר מידי מכל המצב הזה. אולי מפני שלי יש בבית ממ"ד, שהוא גם החדר שלי בשגרה. ההורים שלי תיכננו את זה ככה מראש. בנוסף, הייתי כל הזמן מוקפת במשפחה ובמשלבות שלי. פחות אהבתי את הדרישה שעדיף שלא אצא מהבית מחשש שתהיה אזעקה, ואני הרי מאוד אוהבת לעשות הליכות וטיולים לים ולמקומות אחרים בטבע ובעיר.
כן הרגשתי שהקרובים לי והסובבים אותי מאוד בלחץ ומאוד מוטרדים, מה שהעציב אותי ושינה לי מאוד את התחושה שבשגרה. אגב, אני יודעת שהיו פעמים שלא הסכמתי לעבור לממ"ד בזמן אזעקה, כי הייתי עסוקה באיזו עשייה שגרתית, ואנחנו האוטיסטים הרי לא בקלות שוברים שגרה. אין לי הסבר למה, פשוט לא הסכמתי. אני יודעת שזו בעיה שלי.
אני רוצה לקוות שהמצב הזה מאחורינו, ושכולם יחזרו להיות יחסית בטוחים ובריאים. גם הייתי שמחה אם היו חושבים על פתרונות יצירתיים לכלל האוכלוסייה עם המוגבלויות, כמו שלי יש את בני משפחתי ואת המשלבות שדואגים לצרכים שלי ומסבירים לי מה מתרחש. ככה חברה צריכה לחשוב. איך עוזרים לכולם, לכל האוכלוסייה, באופן שוויוני עד כמה שאפשר. ואפשר.
לצד זה, חשוב תמיד לזכור גם את הדברים הטובים שיש בכל סיטואציה, אפילו אם היא קיצונית. חשוב ללמוד ממנה, להפיק ממנה מסקנות ותובנות נכונות לעתיד, ובכלל לתת דגש למה שמחבר את כולם. צריך לעשות הכל כדי לשמור על הביחד, השוויוני והמאחד. במקרה של האוכלוסיות עם הצרכים המיוחדים – לדאוג שנרגיש בטוחים, מוגנים, מודעים ככל האפשר למה שקורה. להרגיש שאכפת לכם מאיתנו. ממי שאחר ושונה. ממי שלגביו נדרשת יותר השקעה ומחשבה, ואולי גם יצירתיות, כיצד להגן עליו. לא לכולם יש את העזרה שלי יש.
אני שמחה שכנראה סיימנו עם זה, לפחות להפעם. בואו נלמד ממה שהיה לעתיד, והלוואי שלא נצטרך. מאחלת ימים בטוחים ושקטים לכל ישראל.
