בחיאת, למה בחמש וחצי בבוקר? זו השאלה שאיתה קמתי ביום שישי האחרון, איתה התארגנתי, התלבשתי, ציחצחתי שיניים וגם נסעתי עד ליער בן שמן. למה יער בן שמן? כי העורך שלח אותי לסקר את אליפות ישראל באופני “טנדם”.
מה זה אופני “טנדם”? מדובר באופניים דו-מושביים. מאחור יושב “הסטוקר”, במקרה שלנו אדם עיוור או לקוי ראייה, ומקדימה יושב “הקפטן”, אדם עם ראייה תקינה שמוודא שנוסעים בכיוון הנכון וגם שלא נתקעים בשום דבר מסוכן. ביחד תורמים “הסטוקר” ו”הקפטן” את הכוח להנעת האופניים.
זו הפעם החמישית שבה התקיימה התחרות. מי שעומד מאחוריה הם בית חינוך עיוורים בירושלים ו”קבוצת כן ולא”, קבוצת רוכבים של אנשים רואים ואנשים עם עיוורון או לקות ראייה, שמתחרים באופני “טנדם” באופן מקצועי. המירוץ לא קצר ומתפרש על פני 20 קילומטר. בסופו, כשכל המשתתפים כבר רטובים (ומסריחים) ממאמץ, נערך טקס הענקת גביעים למנצחים. תאמינו לי, העובדה שמדובר בחבר’ה עיוורים לא מפחיתה בכלום מהדרייב לנצח. אולי להיפך.
“ספורט מאתגר את המוח”, אומר לי נתי ביאליסטוק-כהן, מנהל המרכז לעיוור, מיוזמי התחרות ואדם עיוור בעצמו. נתי הוכר כעיוור כשהיה בן 15 בעקבות מחלה גנטית. זה לא הפריע לו לעשות תארים, תפקידים בכירים במגזר הציבורי והעסקי, וגם לרכוב. “האירוע מגיע בדיוק לפני ה’בליינד דיי’, יום העיוור הבינלאומי”, הוא מציין, “וזה טוב כי הדברים האלה מתחברים יחד”.
מוטי רגב הוא מארגן התחרות. “יש כ-80 קבוצות ‘טנדם’ לעיוורים בכל הארץ”, הוא מספר. “מגיעים אלינו מאילת ועד הגליל. זו התחרות הראשונה שלנו מאז הקורונה, אז אני מתרגש אפילו יותר מהרגיל. בישראל יש את הריכוז הגדול ביותר בעולם של ‘טנדם’ לעיוורים. כשאני מספר לחברים בחו”ל שיש פה 80 קבוצות, הם נדהמים מזה. החלום שלי זה לפתוח את הענף גם לאנשים עם מוגבלויות אחרות”.
חיים הלד, איש תקשורת ופעיל חברתי בתחום לקויי הראייה, אומר לי שמי שבעצם עושה את רוב העבודה ברכיבת “טנדם” הוא הרוכב העיוור מאחור. “אנחנו, הרואים, זה העיניים”, הוא מסביר, “אבל הם המנוע”. הלד, שמוביל קבוצה של רוכבים בירושלים מטעם בית חינוך עיוורים, מספר שבמהלך התחרות, ברגע של חוסר ריכוז, הוא איבד שליטה על האופניים, והוא ובן הזוג שלו לרכיבה התרסקו. “אבל קמנו והמשכנו, וזה מראה איך אנשים עם מוגבלויות נופלים וקמים כל פעם מחדש”. למרות שהקבוצה של הלד קיימת שנתיים בלבד (האמת, לי נשמע הרבה…), הם הצליחו לקטוף בתחרות שלושה גביעים. “זו גאווה ענקית בשבילנו”, הוא משוויץ.
המתחרה שהגיעה לבן שמן הכי מרחוק היא כנראה סופי. “כשלמדתי באזור המרכז התחברתי לקבוצת רכיבה”, היא מספרת, “רכבנו יחד בכל מיני מקומות בעולם, כולל בהודו. זה טירוף המפעל הזה. בינתיים, הקמתי קבוצה באילת, שם אני גרה. אנחנו קבוצה קטנה, אבל מקווים לגדול וגם להתחרות. לכאן הגעתי כדי לרכוב עם ראובן, בן 72 מהשרון”.
סולומון מבית הלוחם בבאר שבע סיפר שהוא נכה צה”ל. “אחרי שנפצעתי לא חשבתי שאני יכול לחזור למסלול, להרגיש לוחם שוב, לעשות פעילויות”, הוא אומר. “נהייתי עיוור, הרגשתי שחרב עליי עולמי. אבל הנה, בזכות הספורט הזה אני כובש את הארץ ונלחם בדרך אחרת. ‘הקפטן’ שלי, דניאל, גם הוא נכה, ואנחנו עובדים יחד. זה מחזיר אותי לביטחון שלי ולנקודת הלחימה. הרצון הזה לכבוש ולחזור לפסגה”.
גם דביר סיפר על התהליך האישי שעבר. “הענף הביא אותי למקום של שלווה”, הוא אומר, “אבל זה היה אחרי מסע ארוך. בהתחלה פחדתי וכעסתי שאני עיוור. היום, דרך הספורט האתגרי, אני מצליח לעשות דברים שלא הצלחתי לעשות אפילו כאדם רואה. גלשתי בים, סקיידייבינג ועוד. אני חושב שזה הרצון להראות שאנחנו יכולים ומצליחים לעשות הכל”.
“מדובר בענף חשוב בספורט הנכים”, אומר אלי בירנבאום, יו”ר התאחדות ספורט הנכים בישראל. “אני אעשה כל מה שאני יכול כדי לעזור שזה יצליח”.
כפי שכתבתי בהתחלה, אני הייתי עייף מדי בשביל לרכוב, אבל את החיוך הגדול של הרוכבים אפילו אני לא יכולתי להחמיץ. “אני עייף אבל מרוצה שזכיתי בגביע”, אמר לי אורן גנור, איש תקשורת ירושלמי, עיוור, שכותב בין השאר גם ל”שווים”, “התאמצתי להגיע לזה, אבל האמת הגביע זה לא הסיבה שאני כאן. אני פה בשביל הכיף, החוויה, החברות והמוזיקה הטובה”.
האמת, גם מוזיקה טובה הייתה, בניצוחו של די.ג’יי שחר תמיר, גם הוא, ניחשתם כבר, עיוור. “זה אחד האירועים הראשונים שלי מאז הקורונה”, הוא מספר, “אני שם להם מוזיקה קצבית ומעודדת. זו אווירת מסיבה כזו. כיף גדול”.
וכמה קרדיטים לסוף, שלא יתבאסו עליי. האירוע התקיים בשיתוף פעולה בין בית חינוך עיוורים, קק”ל, המרכז לעיוור בישראל, בנק הפועלים, התאחדות ספורט הנכים ואיחוד ההצלה. נתראה באליפות ישראל ב”טנדם” 2022.
