מגיל קטן תמיד אמרו לי שכדורגל זה המשחק הכי פשוט שיש, ולכן אני אוהב אותו כל כך. שתי קבוצות שרודפות אחרי כדור אחד במטרה אחת: לכבוש לשער היריבה. כל אחד יכול, ואת ההוכחה לכך ראינו על כר הדשא ביום שישי האחרון, בטורניר “שווים” בתל אביב.
אם תהיתם, אין קשר לאתר “שווים”. מדובר בפרויקט מקסים הכולל קבוצות כדורגל מיוחדות, המורכבות משחקנים עם וללא מוגבלות, שהם כולם גם אוהדים של המועדונים. מי שעומד מאחורי הפרויקט הם שישה מועדונים בכירים בישראל, בשיתוף “הג’יונט”, “ערכים בספורט”, מינהל מוגבלויות במשרד הרווחה ועיריית תל אביב-יפו.
ספוילר קטן: הפועל קטמון ירושלים זכתה בגביע היוקרתי לאחר קרב מרתק מול מכבי נתניה, שבתום הזמן החוקי הסתיים ב-2:2 דרמטי. הקבוצות הלכו לדו קרב פנדלים מותח במיוחד, שם הירושלמים התעלו וחגגו את הזכייה בתואר. אם תשאלו אותם, הם כנראה יאמרו שהגביע הוא חשוב, אבל קיומו של הטורניר, הספורטיביות, החדווה והכרת הטוב באוויר – חשובים הרבה יותר.
התחושה לעלות על המגרש, ללהטט קצת עם הכדור, לרוץ ולכבוש זו תחושה שקשה להשתוות אליה. רגעים של אופוריה קלה, ולא משנה אם זה בתחרות או סתם במשחק כדורגל בשכונה. אני זוכר איך גם אני, ילד עם שיתוק מוחין, התאהבתי. הייתי רץ עם סדים בשתי הרגליים ומשחק עם חברים בבית הספר. הסדים הקשו עליי מאוד, אבל לא ויתרתי. חוץ מזה, היה משעשע לראות שלמי שנתקל ברגל שלי בטעות כואב הרבה יותר ממני.
למה אני מספר את זה? כי בשבילי לראות אנשים עם מוגבלויות שונות מתרוצצים על כר הדשא בניסיון לכבוש את שער הניצחון היוקרתי, היה פשוט מרגש והחזיר אותי קצת לילדות שלי.
גם השופטת ספיר ברמן הייתה
שש קבוצות השתתפו בטורניר “שווים” והביאו איתן כ-200 שחקנים-אוהדים ובני משפחה שהגיעו לחזק ולעודד. הם לבשו את המדים הרשמיים של המועדונים – הפועל קטמון ירושלים, מכבי נתניה, הפועל ת”א, הפועל פתח תקווה, הפועל באר שבע ועירוני אשדוד – ועלו לכר הדשא עם נעלי הסטופקס לצילומים קבוצתיים. לירן ליאני, השופט הבכיר בליגת העל, יחד עם ספיר ברמן, שעשתה היסטוריה כשופטת הטרנסג’נדרית הראשונה בישראל, הוציאו את המשחקים לדרך.
“אני שמחה לקחת חלק באירוע כל כך חשוב, זה מרגש אותי”, אמרה ברמן לאתר ”שווים”. “אנחנו חברה הטרוגנית שכל אחד יכול להיות בה מה שהוא רוצה ומי שהוא רוצה. לשם אנחנו צריכים לשאוף – להכיל, לקבל ולאהוב – וכולי תקווה שמהלכים כאלה יתרחשו עוד בעתיד”.
“האבא” של הפרויקט הוא רותם פיליפס, מנהל התוכנית ”שווים בספורט” של ארגון “ג’וינט ישראל”. פיליפס התקבל על ידי המשתתפים בחיבוקים חמים ובכפיים סוערות. “זו תחושה של חלום שהופך למציאות בעזרת שותפים רבים וטובים”, הוא אומר. “התחלנו לאט לאט עם המייסדים הפועל קטמון ירושלים. רצינו לראות איך זה הולך לעבוד. ברגע שהקמנו את קבוצת השילוב בין שחקנים עם וללא מוגבלות הראשונה בישראל, הכל התחיל להתגלגל כמו כדור שלג. נוספו עוד ועוד קבוצות, והגענו לימים אלה כאשר שש קבוצות מתחרות ראש בראש בקרב על גביע אחד. צריך לשאוף שלכל קבוצה בליגת העל תהיה קבוצה כמו ‘שווים’, שהופכת להיות חלק מהמועדון. אני קורא מכאן להתאחדות לכדורגל ולמינהלת הליגות לכדורגל להרים את הכפפה ולהרחיב את המיזם למועדוני כדורגל נוספים בישראל”.
הגול של “ג’ינג’י”
אחד המשתתפים בטורניר הוא אור הרשקוביץ, המכונה “‘ג’ינגי'”, נכה צה”ל שנפצע לפני עשור במהלך אימון בבסיס, ובעקבות זאת איבד לחלוטין תחושה ביד ימין. אחרי לבטים רבים הוא החליט לקטוע אותה בשנה שעברה. “ג’ינג’י” משחק בקבוצת הפועל ”שווים” באר שבע. “נפלתי על היד בצורה לא טובה”, הוא משחזר, “ולאט לאט התחלתי לאבד את התחושה ביד הימנית, עד שלא הרגשתי אותה יותר. היה לי קשה להחליט לקטוע את היד, אבל מהרגע שעשיתי את זה אני מרגיש טוב יותר.
“כיום”, הוא ממשיך, “אני אבא לטליה הקטנה. אני מחתל אותה, מאכיל, מרים, מוריד ומה שצריך, והכל עם יד אחת. ככה שהשמיים לא נפלו וממשיכים הלאה. אני מאמן במועדון הכדורגל מכבי באר שבע, ואני נהנה מכל רגע שאני נמצא על כר הדשא”. יש לציין כי אחד השערים היפים בטורניר רשום על שמו: ‘ג’ינג’י’ כבש עם בעיטה אדירה לרשת העליונה. בעיניי הוא יכול היה להשתלב בשקט באחת מהקבוצות המקצועניות בישראל, אבל זו רק דעתי.
אלחנן זגורי, בן 39, שחולק את חייו בין בית הוריו לבית עם שותפים, משחק בקבוצת הפועל קטמון ירושלים. הקבוצה סימנה מלכתחילה את המטרה – לקחת את הגביע – ועמדה במשימה. “אני אוהב כדורגל כל חיי”, הוא מספר, “אני כבר שנים משחק בתפקיד חלוץ וכובש שערים ונהנה מכל רגע. אני אמנם אוהד בית”ר, אבל אין להם קבוצת ‘שווים’, ולכן אני נמצא בהפועל ירושלים”.
ראובן אלפסי, בן 34 מהפועל “שווים” באר שבע, נולד עם פגיעה מוחית ששיבשה לו את הזיכרון. הוא גר עדיין עם ההורים, ובקרוב יעבור לגור עם שותפים בדירה עצמאית. אלפסי הגיע ל”שווים” לפני כשנתיים ומאושר מכך. “הם הפכו להיות המשפחה השנייה שלי”, הוא אומר, “אנחנו עושים הכל ביחד. יש כאן מזג אוויר טוב, נהנים, שומעים מוזיקה טובה, יש דוכן פירות זמין, דואגים לנו לכל מה שאנחנו צריכים. מה אפשר לבקש יותר מזה?”
על אירוח הטורניר הופקדה קבוצת הפועל “שווים” ת”א. אורן פלדמן, מנהל הקבוצה, סיפר: “אנחנו מקפידים להיפגש לפחות פעם בשבוע, להתאמן ולשחק. כל שחקן שלובש את המדים של הפועל ת”א הוא חלק מהמועדון, ואנחנו רק בתחילת הדרך. חשוב לנו שמי שנמצא כאן יהיה אוהד הפועל, אבל זה לא חובה. אנחנו מאפשרים לכל מי שרוצה לשחק כדורגל אצלנו לבוא ולהצטרף. כולם נהנים כאן, וזו המטרה העיקרית”.
מאור מליקסון חתם על כל הבא ליד
בין המשחקים והמעודדים ניתן היה למצוא גם שחקני עבר ידועים, שהגיעו לחזק כל אחד את קבוצתו. הפועל “שווים” באר שבע, למשל, זכתה לתמיכה יוקרתית במיוחד ממאור מליקסון, שפרש ממשחק מקצועי בשל פציעה ומונה למנהל המקצועי של קבוצת הנוער. מליקסון התמסר למשימה המרכזית שלו בטורניר וחתם על חולצות, כדורים וכל מה שבא ליד. גם אופיר חיים, שחקן העבר ומאמן ליגת העל, הגיע והיה נרגש במיוחד. חיים הוא אבא של אור בן ה-21, שמאובחן על הרצף האוטיסטי, וכבר יצא לו לראות את הבן שלו משחק על כר הדשא במסגרת “ספיישל אולימפיקס”, פרויקט מרגש בפני עצמו, אך הפעם הוא בחר להישאר בבית.
“פעם הבן שלי אומר שהוא רוצה להיות כמוני, ופעם לא”, מספר חיים, “היום הוא פחות בעניין של כדורגל, אלא יותר בתחום השחייה. מה שחשוב הוא שיעשה מה שטוב לו ושיהיה מאושר. אני מאחוריו בכל דבר. היה לי חשוב להגיע ולשחק בטורניר למרות שאני עם פציעה בגב וזריקות. היה כיף להשתתף ולהעניק הרבה שמחה ואור לאנשים. זה אחד הימים המרגשים שלי בתור ספורטאי. אני מודה למארגנים שהזמינו אותי לשחק כדורגל יחד עם האנשים הכל כך מיוחדים ומדהימים האלה. אני רואה את האושר של כולם על הפנים. הם עושים לי את הכבוד הכי גדול שיש, שרים את השירים ששמעתי אותם שרים לי כאשר הייתי שחקן, וזה היה מזמן. יפה שהם זוכרים, זה משהו מדהים”.
מליקסון הוסיף: “אני בכושר טוב, אבל לא אמרו לי שמשחקים כאן מקצוענים, הופתעתי. לקום בבוקר ולהשתתף בטורניר מיוחד כל כך זה כבוד גדול עבורי. צריך להקים מועדונים נוספים כאלה בישראל”.
שחקן העבר הנתנייתי וחבר מועצת העיר אמייה טגה הגיע לחזק את קבוצת היהלומים של “שווים”, יחד עם הבעלים הנוכחי של המועדון מליגת העל, אייל סגל. “פעילות בקהילה זה הרעיון המרכזי שעומד מאחורי הגעתי למכבי נתניה”, אמר סגל, “זה חלק מאיתנו. אני מאוד שמח שהנושא הקהילתי הפך להיות כל כך חשוב, וזה כיף אמיתי להגיע ולהיפגש ולראות את החברים. יש כאן כישרונות על כר הדשא, הם מפתיעים אותי לטובה, חשובה להם התחרות וגם לי, ואני איתם בכל מה שהם צריכים”.
“יאללה, יש לקטמון גביע”
“אחרי כמה שנים שלא לקחתי חלק בפעילות ספורטיבית אני מסדיר נשימה קצת”, צוחק טגה. “יש כאן טורניר מקסים, ואני מקווה שבשנה הבאה אנחנו נארח אותו בנתניה. אין יותר שמח ממני לקחת חלק ולהיות כאן. אני מכיר המון אנשים וזה כיף אדיר. אני משחק בשכונה עם אנשים עם מוגבלות, כך שאני לא רואה שום בעיה עם זה. ספורט זה לכולם, ולא משנה אם יש לך מוגבלות או לא. זו השפה ששייכת לכולם, וזה המקום שמאחד את כולם”.
כפיר מלול, שחקן העבר של הפועל קטמון ירושלים, כבש שער חשוב שהעלה את הקבוצה לגמר הטורניר, שבו כאמור זכתה. “זו הרגשה נפלאה לזכות”, הוא אמר, “זו פעם ראשונה שאני משחק עם החבר’ה האלה, והייתה חוויה מאוד טובה, מעצימה וכיפית. הביאו אותי בשביל שניקח את הגביע והצלחתי במשימה. אפילו הילדים שלי הגיעו וראו אותי משחק. אני חושב שקבוצת הבוגרים של המועדון יכולה לשאוב הרבה השראה מהתשוקה של החברים האלה לכדורגל, מהרעב שיש להם בעיניים. זה הבסיס להכל, ויאללה יש לקטמון גביע”.
