לכבוד ראש השנה המתקרב, "פתחתי דף" (כלומר: התעמקתי בטקסט חכם) באתר "זושא", אתר של סיפורי חסידיים. גם אם אתם חילוניים כמוני, זו חוויה מומלצת, כי האנשים שפוגשים שם מעניינים מאוד. רבי יעקב מרַדְזימין, למשל, לא איתנו כבר יותר ממאתיים שנה. אין סיכוי שיצטרף לממסד כלשהו של ימינו, דתי או פוליטי, וניאלץ להתאכזב ממנו. גם לא ידידו, רבי מֶנְדל מקוֹצְק, שאיתו הוא מדבר ברגע זה, על המסך שמול עיניי.
רבי מֶנְדל בדיוק חיווה את דעתו שאדם, אם הוא כבר נמצא בעולם, צריך להתמקד בשיפור של עצמו. להיות הגרסה המיטבית של עצמו. הקוֹצְקׅי התכוון כמובן להיות איש מאמין יותר, צדיק יותר, אבל לאוזנינו הוא נשמע עכשווי מאוד. במאה ה-21 אנחנו פרפקציוניסטים בנוגע לעצמנו. אנחנו תמיד רוצים להיות הגרסה הכי מתקדמת, משוכללת, מצליחנית, פוטוגנית של עצמנו: בים וביבשה, בבית ובמכונית, בפייסבוק ובאינסטגרם. אנחנו תמיד במסלול להצטיינות אישית.
אני לא עם מנחם מנדל הקוֹצְקׅי, שמאמין שחיי אדם הם מסלול להצטיינות אישית. אני חושב שצודק רבי יעקב (מרַדְזימין) שקופץ ממקומו וצועק: "מה פתאום, האדם נברא כדי להגביה את השמים!"
גרסת רבי יעקב מדברת אליי יותר, כאדם עם מוגבלות. כמי שהולך בצורה מוזרה ומדבר בקושי, אני לא רואה את עצמי במסלול הצטיינות, בטח לא בעולם הדתי, שאי דיבור בו עלול אפילו להדיר אותך מחיי בית כנסת. לא אצל החסידים, אלא בממסד האורתודוקסי.
לא, במושגי "העולם הרגיל" אני נמצא במסלול הישרדות. כמו כל אדם עם מוגבלות שקם בבוקר, ואין לו הרווחה הנפשית או הפיזית לרוץ במסלול להצטיינות, כדי לשבור שיא אישי או עולמי.
תאמרו: "אבל אנשים עם מוגבלויות יכולים להצליח ולהצטיין". נכון, אבל לכל מצטיין עם מוגבלות יש בדרך כלל סיפור ייחודי, שמשלב אופי יוצא דופן ונסיבות מאפשרות ומיטיבות באופן יוצא מן הכלל. זה ממש לא הכלל. בעולמם הלא-קל של האנשים עם המוגבלויות, רבי יעקב צודק יותר. כשאנחנו קמים בבוקר, עם כאבינו וקשיינו, ועושים מה שאנחנו רוצים לעשות, ככל שאנחנו יכולים, תקרת הזכוכית, הסמל ל"אי אפשר במצבך", מתגבהת, עולה עוד קומה ממה שהיא הייתה אתמול. ומצד שני, כשסביבתנו מסייעת ומאפשרת, היא מגביהה את השמיים.
אתם גם יכולים לטעון שאני קצת מחמיר עם רב מנחם מנדל. אחרי הכל, מדובר באיש שלא יצא מחדרו עשרים שנה, ושגישתו כלפי האנשים בעולם נעה מתוגה קיומית למרה שחורה ממש. בקצרה, האיש, כנראה, היה "משלנו". אפשר לומר את המילים המפורשות: מתמודד נפש. זה לא סותר את גדולתו. אבל הקוֹצְקׅי הוא לא הנושא פה. הנושא הוא: כיצד מביטים על החיים. אני אומר בפשטות שממסלול הריצה היחידני, באימונים יחידניים, לא רואים לצדדים. לא רואים גם מה קורה מאחור. כלומר, מחמיצים הזדמנות לראות מה מצבם של אנשים אחרים בעולם.
אני פעיל חברתי מגיל תשע בערך. כעת, בגיל עשרים, אני גם עיתונאי ב"שווים". אני כנראה מכיר מאות אנשים עם מוגבלויות שונות זו מזו, בנסיבות שונות, עם יכולות שונות. אנשים שפגשתי בדרך. אני יודע שכאשר ילד עם מוגבלות מחייך או מצליח לסמן את רצונו – הוא מגביה את השמיים; כשהורה נלחם על מימוש זכויותיו של ילדו או על העלאת מודעות – הוא מגביה את השמיים; כשבגיר עם מוגבלות גובר על כך המכשולים הפיזיים, החברתיים, החקיקתיים ומעניק לחייו משמעות – השמיים שמחים. כשעובד של רשות ממשלתית כלשהי מגלה הבנה, הכלה, ומעניק יחס טוב – השמיים בכלל בוכים מהתרגשות.
******************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום "המקצוענים" של שווים
(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************
בעיקר, למדתי שה"יחד" מעניק לנו הרבה כוח. מאבקים חברתיים שאליהם חוברים אנשים רבים עם מוגבלויות, בני משפחתם ואנשי מקצוע – מצליחים יותר, ומקרינים גם על חייו של הפרט. "שווים" שלנו זו דוגמה לפלטפורמת חדשות, שהיא גם קהילה. קיים אצלנו דיאלוג בין הכותבים לקוראים.
אז שתהיה שנה טובה ובריאה, ושנמשיך בכוחות משותפים להגביה את השמיים.
