בית המשפט המחוזי בחיפה קיבל את ערעורו של לוליין רחוב על החלטת ועדה פסיכיאטרית מחוזית בבית החולים "שער מנשה" להאריך את אשפוזו הכפוי, והורה לשחרר אותו.
המערער, בן 32, פונה לאחרונה למחלקה כירורגית בבית החולים "העמק" בעפולה לאחר שביצע תעלול רחוב, איבד שיווי משקל, נפל מגובה של 7 מטרים ונחבל. 10 ימים טרם אשפוזו בבית החולים הפסיכיאטרי נבדק בבית החולים עם רושם למצב פסיכוטי, אך שוחרר בשל היעדר סיכון מיידי לעצמו או לזולת. בהמשך אושפז בבית החולים "שער מנשה" מכוח הוראת אשפוז. הערעור הוגש על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית שהחליטה על הארכת אשפוזו הכפוי.
מחלת נפש אינה פשע
"אשפוזו של אדם בבית חולים לחולי נפש קשה ומר הוא לו ולבני משפחתו, ומשנעשה האשפוז שלא מרצונו של המאושפז, יש בו משום אחת הצורות החמורות והמדכאות של שלילת חירות האדם", הדגישה השופטת אספרנצה אלון בפסק דינה. "מחלת נפש אינה פשע אלא חולי. מטרת החברה אינה להקיא מתוכה את חולה הנפש אלא לטפל בו, תוך הכרה בזכותו כאדם מזה ובצורך לשמור על שלום הציבור מזה. לא ניתן לאשפז באשפוז כפוי כל חולה נפש, אלא רק כזה שכושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות פגום במידה ניכרת, ושבשל אותה מחלה הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי".
לדברי השופטת, המונח "מסוכנות" מעורר קושי בהיעדר קריטריונים ברורים בחוק. "לא די בכך, הרי שגם הספרות הדנה בכושר הניבוי של פסיכיאטרים בנוגע למסוכנות של חולים מלמדת שהניבוי אינו מהימן דיו וכי מידת הניבוי בו נמוכה".
באשר למסוכנות של המערער, בית המשפט לא שוכנע כי עמדה בפני הוועדה הפסיכיאטרית תשתית ראייתית להסיק מסקנה זו: "ההחלטה לא גובתה באופן מספק באירועים היכולים לאשש את סבירותה. יוזכר כי המערער לא אושפז בשל אירועי אלימות לסביבתו החיצונית, אלא בשל נפילתו מגובה רב לאחר שביצע לוליינות רחוב. הוועדה קבעה כי 'באם יחזור כשהוא במצב כזה לעשות פעילויות בצמתים כפי שהוא רגיל, יסכן הן את עצמו והן את סביבתו (תאונות דרכים / פגיעה פיזית בעצמו באופן מיידי)'. אפשרות זו אכן סבירה, אך היא סבירה באותה מידה של נהיגה במהירות מופרזת, נהיגה בשכרות וכיו"ב, שאינן מהוות עילה מספקת לאשפוז כפוי או הארכתו".
"רוצה להמשיך בחיי הבריאים"
פסק הדין מצטט את דבריו של המערער כי "אני מודע לזה שההתנהגות שלי לפעמים קיצונית, אבל היא מעולם לא אלימה ולא תהיה. לא משנה מה יקרה וכמה העולם יתגלגל, אני האדם הכי רחוק מלהיות אלים. אני אדם אוהב ומכבד ונהנה לעשות זאת. בסה"כ אני רוצה להשתחרר מכאן על מנת שאני אוכל להמשיך בחיי הבריאים והכשרים והלגיטימיים לחלוטין".
"מפרוטוקול הוועדה נלמד כי מסוכנותו העצמית של המערער לא נבעה בשל החשש מאיבוד דעת, אלא מעשיית פעולה שנשאה בחובה סיכון", המשיכה השופטת לנמק. "המעשה שבחר המערער לעשות נעשה בשל היותו לוליין, אמן רחוב. מקצוע זה טומן בחובו סיכון מובנה. סיכון הינו דבר קיים ומובנה ברבות מפעולות ועיסוקיהם של בני אדם, והשאלה שצריכה להישאל היא האם אותו סיכון מוליך בהכרח אל עבר 'מסוכנות' שיש בה כדי להצדיק אשפוז כפוי".
לדבריה, גישת הוועדה מציבה שתי אפשרויות למערער: "או שישנה את אורחות חייו ועיסוקו, עיסוק חוקי ולגיטימי על אף היותו בעל סיכון מובנה, או שיישאר בבית חולים פסיכיאטרי על דרך של אשפוז כפוי".
לפיכך, סיכמה השופטת אלון את פסק הדין, "החלטת הוועדה על הארכת אשפוזו הכפוי לצורך 'התפכחות המערער' בעתיד היא החלטה פוגענית יתר על המידה, פטרנליסטית באופן פוגעני, שלא ניתן לקבלה, ושאינה הולמת את רוח החוק החוסה תחת צלו הכבד של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. נראה כי טוב יעשה המערער אם יקבל טיפול רפואי. עם זאת, הארכת אשפוזו הכפוי אינה מידתית ואינה הולמת את הוראות החוק ותכליתו".
