“אני מקווה לסיים את השנה ב-50 הטובים בעולם”, אומר ל”שווים” עילי חיות (24) הטניסאי הפאראלימפי הטרי. חיות השיג את הניצחון הראשון שלו במדי נבחרת ישראל במוקדמות אליפות העולם בשבוע שעבר.
יחד עם נועם גרשוני, הטניסאי המעוטר וחבריו לנבחרת הקוואד (דרגת נכות קשה), הם עלו לאליפות העולם שתערך בחודש מאי הקרוב בפורטוגל.
המפקדים אמרו לו לקפוץ
חיות, לוחם סיירת מגלן לשעבר, נפצע לפני 4 שנים בעקבות מסורת מסוכנת שהייתה נהוגה ביחידה, לקפוץ מגג של ג’יפ האמר צבאי היישר לתוך שיח קוצני, בהוראת מפקדיו. רבים כמותו ביצעו בעבר את הקפיצה הזו, ואיכשהו יצאו ממנה בשלום. אבל לרוע מזלו, אצל חיות זה נגמר אחרת עם שבר בעמוד השדרה, חבלה קשה בצוואר וניתוח חירום בטיפול נמרץ בבית החולים שיבא תל השומר.
חלפו שבועיים עד שהוא פקח את עיניו, ולאחר שעשה זאת קיבל את הבשורה הקשה: הוא יישאר משותק מהמותניים ומטה ככל הנראה כל חייו, ויהיה מרותק לכיסא גלגלים.
“אני לא מחפש את הסליחה מהמפקדים. אני רק רוצה שילמדו מהמקרה שלי וימנעו את התאונה הבאה”, במשפט הזה סגר חיות את כל הבלגן התקשורתי סביב סיפור פציעתו בשנים האחרונות, ההאשמות נגד הקצינים בטיפול שלו מרגע הפציעה, סגירת תיק החקירה ללא כתבי האישום נגדם, והעונשים הקלים שהקצינים קיבלו כמו עיכובים בדרגות והערות פיקודיות.
“אני עם הפנים הלאה, בדרך להגשים את המטרות החדשות שלי בחיים”, ציין. “מסלול החיים שלי השתנה ב-180 מעלות. אם בעבר חלמתי להיות קצין בצה”ל ולהמשיך קבע ולטפח קריירה צבאית, מצאתי את עצמי בגיל 20 בקושי מסוגל להזיז את הידיים שלא נדבר על הגוף. משותק מהמותן למטה והתחלתי את החיים שלי מחדש”.
כחלק ממסע שיקומו שממשיך גם בימים אלה, חיות עובד קשה ומתאמן במשך ארבע שעות כל יום במכון “Bearphys”, יחד עם מטפלו האישי אורי אמויאל, כדי שאולי ביום מן הימים יוכל לחזור וללכת, משימה שעבורו היא חלום גדול. בנוסף הוא עובר אימונים סיזיפיים עם מאמן הטניס האישי שלו, נמרוד ביכלר ומאמן הכושר האישי, יובל לוטבק.
במקביל, הוא ממשיך בלימודים כסטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה, באוניברסיטת רייכמן, עם התמחות של פסיכולוגיה של הספורט במטרה להיות פסיכולוג של הספורטאים.
לוחם וספורטאי
חיות, שגר היום בתל אביב, גדל כאדם ספורטיבי מבטן ולידה. הוא נולד במושב כורזים בצפון הארץ ליד הכנרת שם גילו את הכישרון הגדול שלו, הריצה. הוא היה חבר בסגל נבחרת ישראל לנוער וזכה ארבע פעמים כאלוף הארץ בריצת הרים למרחקים ארוכים.
כשהגיע הגיוס לצה”ל, הוא היה יכול לבחור לשרת כספורטאי מצטיין ולקבל הטבות רבות, אבל הוא בחר דווקא בשירות קרבי, ביחידה מובחרת של השייטת ולאחר מכן במגלן, שם נפצע.
חיות התחיל לחפש את עצמו ולהבין מה הוא רוצה לעשות בחייו אחרי הפציעה. ענף השחייה קרץ לו והוא הצטיין שם, והפך במהרה לאלוף ישראל במקצה של 100 מטרים. עבורו זה היה הישג אדיר ו-“על הדרך” שבר גם שיא אישי, אך דווקא שהיה נראה כי הוא מצא את ייעודו בספורט הפראלימפי החל יותר ויותר להתעניין בענף אחר- הטניס.
“הבנתי, שבשביל להיות ברמות הגבוהות בענף השחייה במקצה שלי, יהיה לי קשה מאוד להגיע לשם. בשחייה, אם אתה לא עם נכות מולדת זה מאוד קשה עד בלתי אפשרי, להיכנס באמצע החיים ולהתחיל לשחות כמו הגדולים ביותר בספורט הפראלימפי”, הוא אומר, ולכן בחר לעבור לטניס.
להגיע הכי רחוק שאפשר
שהיה בן 14, ראה את גרשוני, הטניסאי הפראלימפי ומדליסט הזהב מלונדון 2012, מניף בגאווה את דגל ישראל לאחר זכייתו והתגאה בו מאוד. חיות חלם שאולי הוא גם ייצג את המדינה באולימפיאדה, אבל לא תיאר לעצמו שעשר שנים לאחר מכן הוא יהפוך לאחד מחבריו הטובים של גרשוני וישחק איתו בנבחרת.
“כשהתעוררתי מהפציעה, ביקשתי מהמשפחה שלי שיעשו הכול כדי שנועם יבקר אותי. הוא הגיע, להפתעתי, ומאז נוצר קשר חברי בינינו”, תיאר. “אנחנו מדברים הרבה, אני מתייעץ איתו לגבי סוגיות שונות. הוא אדם מוכשר ואני לומד ממנו המון, הוא פשוט אדם שיקר לליבי. מה גם, שהוא חזר להתחרות איתנו בנבחרת ישראל וזה חשוב עבורנו מאוד בייחוד עכשיו שעלינו לאליפות העולם. ננסה להגיע הכי רחוק שרק אפשר מתוך 8 הנבחרות הטובות בעולם”.
במדי נבחרת ישראל
חיות עבר את הזובור הראשון שלו כספורטאי בשבוע שעבר, אחרי שניצח במוקדמות אליפות העולם בטורקיה את היריב האקוודורי, המדורג 37 בעולם. כמיטב המסורת, והפעם אחת לא מסוכנת, הוא נשטף בדלי של מים קרים מידיהם השמחות של חבריו לקבוצה, גרשוני ושרגא ווינברג.
זה היווה עבורו סגירת מעגל מרגשת במיוחד. “זאת לא הייתה הרגשה נעימה, כי היה קפוא שם מאוד, אבל בכל ניצחון בינלאומי ראשון זאת המסורת, אז מי אני שאשבור אותה?”, הוא אומר, “אז שפכו עליי קצת מים קרים, קיבלתי את החותמת הרשמית שהצטרפתי למועדון השחקנים הטובים של נבחרות ישראל, באופן רשמי וזה משמח מאוד”.
השלב הבא מבחינתו הוא אליפות העולם בפורטוגל בחודש מאי. “אנחנו כבר מחכים שיגיע הרגע הזה לעלות למגרש הטניס, ללבוש את מדי הנבחרת עם סמל הנבחרת ודגל המדינה, זו חוויה הירואית שקשה להסביר במילים. לאחר מכן, נתחיל לחלום על השתתפות במשחקים הפאראלימפיים ב-2028”.
“אני מתחרה בסבב העולמי ומקווה לסיים את השנה ב-50 הראשונים בעולם”, ציין והמשיך. “יש לי תמיכה רבה כ’ספורטאי העתיד’ של הועד הפאראלימפי, מההתאחדות לספורט נכים, ארגון נכי צה”ל ובית הלוחם בת”א שנותנים לי כל מה שאני צריך ואני מודה להם על כך ומבחינתי השמיים הם הגבול”.
אם כי חיות אומר שלא יתנגד להקדים את החלום, ולהשתלב באולימפיאדה הקרובה יותר, פריז 2024, אם הוא יצליח להתברג ל-16 הטובים בעולם בדרגת נכות הקוואד.
לא לפחד להגשים חלומות עם נכות ובלעדיה
כיום חיות חי בזוגיות בשלוש השנים האחרונות עם נויה, מ”פ בצה”ל של טירונים בבה”ד 10 של חיל הרפואה, שעוזרת לו ותומכת בו.
בשנתיים האחרונות חיות הוא לא רק ספורטאי פאראלימפי, אלא מרצה מבוקש שמספר את סיפורו האישי לכל מי שרק רוצה לשמוע, כדי למנוע את התאונה הבאה. הוא משתף את עוקביו ברשתות החברתיות בחיי היום יום על ההצלחות, הכישלונות והליך השיקום שלא נגמר.
“כשאני שומע על תאונות אימונים כאלה ואחרים בצה”ל, כמו המקרה האחרון שהיה בסיירת אגוז , (מפקד צוות ירה למוות בשוגג בשני קצינים במהלך תרגיל א.ח), זה צובט לי בלב. קשה לי עם האירועים האלה והלוואי שילמדו מהסיפור שלי וסיפורים אחרים כדי שמקרים אלה לא יקרו בשנית”.
אז בסוף, מה המסר?
“לא לוותר ולחלום בגדול. לא לפחד להגשים חלומות עם נכות ובלעדיה. אפשר להשיג כל דבר שרק רוצים אם רק מאמינים”.
