ארז ביטון, המשורר העיוור, מדבר בגילוי לב אופייני על ספרו החדש "תפרים". ניכר כי עבר שינוי על ביטון, וכי הוא מוכן להילחם עד מוות על המילים שלא מצליחות לכסות על החשכה הקשה שבעיוורון בשיריו החדשים שרואים עתה אור. הוא שועט קדימה, אבל גם מתפייס עם מה שיש.
במה שונה ספרך החדש "תפרים" מכל ספרייך הקודמים?
"בספריי הקודמים נתתי ביטוי לצד הגלוי של חיי, לשאלות חברתיות, לניסיון להפוך את הדחוי והמושמץ לאהוב ומקובל״, הוא אומר לאתר ״שווים״, ״הספר 'תפרים' מהווה צלילה אל עומק האסון שגרם להתעוורותי בגיל 11 ב-19 בנובמבר, 1951".
"הפיצוץ ההוא נשאר כרעידת אדמה הנשמרת מעבר לזמן ולמקום", מוסיף ביטון בכאב. "הספר כולו הוא הישאבות אל חור שחור, ותיאור של מה שמסביב לשולי החור שנפער – המשפחה המוכה, האחים, האב, האם, חברי הילדות, אנשי וילדי העיר לוד המוזנחים. זו אותה הזנחה שהפכה את האסון הזה לבלתי נמנע", ממשיך המשורר.
"השלתי מעליי בספר הזה הוויות מדומות ועומסים כבדים, ונגעתי בתוך תוכו של הנידוי והבידוד האינסופי", הוא מחדד. "הספר נכתב במין נס פתאומי, ואני נושא עימי כל העת את הצמרמורת הקבועה שנפתחה עם כתיבת השירים הללו. ועדיין, בכל זאת, בבחירת שם הספר הלכתי לכיוון החיובי – לא 'קרעים', לא 'שסעים' אלא – 'תפרים'. זהו ניסיון לאחות, ולהגיע למשהו יותר שלם. משהו שאפשר לחיות אתו", הוא מספר.
איזה "ארז ביטון" נשאר לך לעצמך?
"ארז ביטון שנשאר לי היום הוא ארז המשפחתי, שחי את חיי היומיום: בן זוג אוהב, אב לשני ילדים וסב לשלושה נכדים. כשנולדה בתי שלומית כתבתי את השיר 'בת':
לְבִתִי
בֹואִי בְשָלֹום וּבְַחג
הצְטְָרפִי אֵלֵינּו
לְשִמְחַת הַמִשְחָק
כִי בְבֹואְֵך
יִצְמְחּו חֲדִָרים
וְהַבַיִת יְִרחַב
"וכך כתבתי לפני כשבוע ליום ההולדת שנה לנכדתי:
לרומי
בואי בשמחה ובחג
הצטרפי לשמחת המשחק
בבואך הסרת כל ענן וכל עב
בבואך הבית יגדל וירחב
זהו מכתבי אלייך
אני ארז ביטון הסב
אתה רואה בעיוורון לקות?
"את התשובה ניתן למצוא בין השאר בספרי 'נופים חבושי עיניים' ו'בית הפסנתרים'. אני מתאר את חיי כעיוור, ונוגע בקשיים הלא קטנים של מי שאיבד את חוש הראייה. מה זה להיות אבא עיוור, מה זה להיות איש עיוור שצריך לחצות כביש. למשל בשיר המקל אני כותב:
כְּשֶׁהַיְלָדִים
חוֹצִים אִתִּי אֶת הַכְּבִישׁ
אֲנִי אוֹמֵר לָהֶם:
אֲנִי אִישׁ רַכּוֹת
הַמַּקֵּל שֶׁבְּיָדִי
לֹא בִּשְׁבִיל לְהַכּוֹת
וּכְשֶׁהֵם עוֹזְבִים אוֹתִי
בָּרְחוֹב הַמִּתְעַקִּל
רַק אֲנִי נִשְׁאָר
יֶלֶד פּוֹחֵד מִן הַמַּקֵּל
"ובשיר העוברים על פני אני אומר:
אַתֶּם
הָעוֹבְרִים עַל פָּנַי
וְאֵינְכֶם אוֹמְרִים לִי שָׁלוֹם
הֲרֵי אֵינְכֶם קַיָּמִים לְדִידִי
לָכֵן,
כְּשֶׁתַּחְלְפוּ לְפָנַי
אִמְרוּ לִי שָׁלוֹם
וְכָל אֶחָד מִכֶּם
יִהְיֶה יְדִידִי
"ובמקביל, בשירים אחרים, אני מתאר את געגועיי ליופי העולם כפי שזכיתי לחוות אותו בראייה שלמה עד גיל 11. כשהייתי ילד של אור".
כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד שֶׁל אוֹר
כָּל הַצְּבָעִים הִתְדַּפְּקוּ
פְּתַח, פְּתַח
אֶל אִישׁוֹנַי הַנִּכְמָרִים
הִתְחָרוּ לְהִתְפַּצֵּל
כָּחֹל בְּתוֹךְ כָּחֹל
וְהַשֶּׁמֶשׁ בָּעֶרֶב נִבְּטָה אֵלַי קַרְנַיִם
כִּשְׁתֵּי צַמּוֹת בְּהִירוֹת
שֶׁל יְלָדוֹת הַמּוֹלִיכוֹת פָּרָה
עִם מַלְמָד בַּיָּד
בָּעִיר לֹד.
כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד שֶׁל אוֹר
הַצַּמָּרוֹת דָּחֲקוּ בִּי עֲלֵה, עֲלֵה
לְהִתְחַבֵּק אִתָּנוּ בַּגְּבָהִים
וְכָל הַגְּדֵרוֹת נְמוּכוֹת מִמֶּנִּי
נָמוּךְ מִכָּל נָמוּךְ.
כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד שֶׁל אוֹר
הַמֶּרְחַקִּים שָׁאֲבוּ אוֹתִי אֲלֵיהֶם
בִּמְהִירוּת שֶׁל זְמַן אַחֵר
את מי היית רוצה לראות?
"את יופי העולם, ואת פני הקרובים לי כמובן: אשתי, ילדיי ונכדיי".
