מאת מירית אשר, אמא של טל
כשהתגלה לנו שהמטפלת הפיליפינית ששכרנו לטפל בטל, הביאה את טל שלנו היישר לידיו של החבר המתעלל שלה, שגם הוא מטפל פה בארץ, לא ידענו איך אפשר להמשיך לנשום ברגע הבא. אבל טל סיפרה לנו על הגיהינום הזה, שקרה שנה קודם לכן, כי היא בחרה בחיים. היא ביקשה עזרה. אז עדיין הנשמה צורחת ובוכה כל היום וכל הלילה, אבל עושים מה שצריך. ולכן אני פה.
טל שלי כל כך יפה, טובה וחכמה, וכל כך פגועה. היא קורבן כפול. ראשית, שורדת של עבירות מין קשות שביצעו בה שני המטפלים, כשחבריהם צופים: היא עברה מכות, סימום, אונס, מעשי סדום, צילומים מבזים בבגדי זונה, איומים עם סכין. היא פוסט טראומטית. כשהיא בוכה בלילות וצועקת, אלוהים בוכה איתה.
בנוסף לכך, היא גם קורבן של הנכות שלה. שאין לה יכולת לדבר. טל נאנסה שוב ושוב על ידי מי שידע שהיא יכולה לבכות, אבל לא לדבר. כשהיא כבר השתמשה בקול שלה כדי לצעוק בהקלדה – לא מספיק הקשיבו.
אין לי מושג איך הם מחמיצים את ראיית הזהב שלהם. אני, מירית, אמא של טל, מחזיקה אצלי בבית את ראיית הזהב שמוכיחה שבוצע פשע נורא על ידי זוג מטפלים פיליפינים.
ראיית הזהב שלי היא ילדתי עצמה. יש לה לב זהב. היא לא מדברת, אלא מקלידה באצבע אחת: אמא, היא הביאה אותו אליי והוא חילל את גופי ונשמתי שוב ושוב. והיא עזרה לו. ושניהם צחקו.
“זהו, המטפלת גורשה אתמול בלילה”
לפני כשלושה שבועות התראיינתי אצל יעל דן הנפלאה בתוכנית “עושים צהריים” בגלי צה”ל. דבריה של טל התפרסמו ב”שווים”, עם שמה ופניה. מאז הראיון בתוכנית של יעל חלפו שלושה שבועות של דממה, שקט מקפיא.. אף אחד לא דיבר איתי, לא ידעתי מה קורה. זו הייתה המתנה מורטת עצבים, המתח הזה שאני כל כך מכירה בשנה האחרונה. תחושה קשה כשיושבים בבית וממתינים. כואב בגוף, לוחץ בחזה, דופק מהיר, פחד. נצליח במשימה? משהו ישתבש? מה אני אומרת לטל?
מדי כמה ימים יעל כתבה לי והרגיעה אותי : לא שכחתי, אני על זה, לוחצת כל הזמן. החיבוק שלה מרחוק היה כל כך מנחם. נתתי בה אמון מלא. ידעתי שהיא ואני צועדות יד ביד ולא מוותרות. כי זה בדמה. זה מה שהחזיק אותי.
ואז הגיע הטלפון המיוחל. על הקו סבין מרשות האוכלוסין וההגירה. נשמתי נעתקה… אין לי מושג מה היא הולכת לבשר לי. והיא אומרת לי: “זהו, המטפלת גורשה אתמול בלילה…”
כששמעתי את ההודעה, שהשטן כבר לא פה ולא תחזור הנה לעולם, פרצתי בבכי גדול. לא הצלחתי לעצור את הדמעות. אחרי שנה שהיא כמו סרט אימה, טל סוף סוף תהיה מאושרת.
כשחזרה הביתה סיפרתי לה. התרגשתי כל כך. חיבקתי אותה חזק וסיפרתי לה שניצחנו בעוד מלחמה. הבטחתי לה שננצח. היא הייתה המומה, פערה זוג עיניים גדולות כלא מאמינה. אז חזרתי על המשפט הזה שוב ושוב ושוב, שתקלוט שזה אמיתי. היא חייכה אלי, כל כך שמחה.
נכנסנו לאוטו. השמעתי לה את השיר שאחותי בחרה לה בשנה הנוראית הזו כשהיה קשה: “שיר בכיף” של קורין אלאל. המצאתי מילים חדשות לשיר: “היא גורשה טל ניצחה והאושר בא…” טל צחקה צחוק מתגלגל, משוחרר. מתוקה שלי. שרנו יחד בקולי קולות, וזה היה כל כך מרגש. היא חזרה שוב ושוב על המשפט “היא לא פה, היא לא פה יותר. היא לא תרביץ לי”.
אתם מבינים לאן הגענו? האושר הוא לדעת שהמטפלת לא תרביץ לה. זו הבת שגידלתי להיות שמחה. ואני שואלת את עצמי: ממתי ההגדרה לאושר שלה הצטמצמה כל כך? רק לפני שבוע היא כתבה לנו ואני מצטטת: “אני מפחדת שהיא תנקום בי. היא בטוח שונאת אותי, ואם היא תראה אותי היא תרביץ לי. כל הזמן אני בפחד שעוקבים אחריי…”
הגבר המתעלל עדיין בישראל
אבל השמחה הזו מהולה שוב בפחד. באותה נשימה סבין גם הסבירה לי שהגבר המתעלל, המפלצת האכזרית, האלימה, הפסיכופתית, האיש הזה שטל כתבה שלא הפסיק לצחוק כשהתעלל בה, הצמיד סכין לגרונה ואיים עליה, זה שטל הקלידה עליו: “הוא אמר שאם אני אדבר הוא יהרוג אותי” – האיש הזה עדיין כאן. ואי אפשר לגרש אותו. אז גם הלילה לא עצמתי עין, מהפחד. שהוא יופיע. שהסיוט של טל ממנו ממשיך.
למה לא מעמידים אותו לדין? מדינת ישראל לא מאמינה לטל. ביד רועדת היא מקלידה ש”הוא” עשה לה כך וכך ו”זה כאב”, אבל מדינת ישראל חושבת שהיא לא תבונית. שמישהו דחף לה את התיאורים האלה לראש. מדינת ישראל לא רוצה לדעת שטל חוותה את הזוועה הזו על גופה, כי מה זה אומר על אנשים שהורשו להיכנס הנה כדי לטפל. מה זה אומר על מי שהעניק להם את הרשות, מה זה אומר על כל חסרי הישע שחיים במדינה ולצידם אולי נמצא מטפל מתעלל. מה שלא יודעים – לא מחייב לפעול. אני קוראת לכל ההורים לפקוח עיניים על מי שנשכר לעזור לבן או בת חסרי ישע וחסרי קול. אל תצפו לעזרה מהמדינה.
לפי ספר החוקים של מדינת ישראל, המילים שטל הקלידה בדם ליבה הן לא עדות. הבכי שלה הוא לא עדות. מדינת ישראל לא מצליחה לחבר את השברים שהם הבת שלי לעדות שתרשיע את אלו שהתעללו בה. כי טל חייבת לקבל סיוע קל בייצוב היד בעת ההקלדה.
הנאנסת המושתקת בתולדות מדינת ישראל
אין לכם מושג כמה אנשים מסוגלים להיות רעים כלפי כל מה שהם לא מבינים. כיסא גלגלים – הם מבינים. הם מסבירים לעצמם: לאדם אין יכולת לעמוד על רגליו. מקל הליכה – הם מבינים, מאותה סיבה. ומה לא מבינים? שהיד של אדם רועדת, והוא זקוק לייצב אותה כדי להקליד צעקה.
וכך הפכה הבת שלי גם לקורבן של מערכת שמגנה על זכויות האנס יותר מאשר עליה. הבת שלי היא הנאנסת המוחנקת והמושתקת ביותר בתולדות מדינת ישראל. המטפלים הפיליפינים ניצלו את הנכות שלה, והם עדיין צוחקים, כי מדינת ישראל משתמשת בנכות שלה כדי להגן עליהם. המערכת לא תובעת את האנס על סמך העדות של טל, כי היא נכה, ואז מיתממת ואומרת: הוא לא נאשם. הוא לא אנס מורשע. זה לא קרה.
ובכן, הוא לא נאשם על ידכם. טל מאשימה אותו יומיום, בהקלדה.
טל לא יכולה לעמוד כמו שורדות אונס אחרות, להחזיק שלט, לקבל ניחומים ממי שעברו חוויה נוראה דומה. אז אני, אמא שלה, מחזיקה פה מולכם שלט גדול וצועקת בשביל הילדה שלי: גרשו מפה את הגבר שאנס אותה. אנסים של חסרות ישע וחסרות קול, שאפילו לא יכולות לספר, הם הנבזים ביותר בתבל – ללא הבדל דת, מין, גזע ומדינת מוצא.
ואז סופסוף טל תוכל לישון.
לבסוף, אני מבקשת להודות לכל מי שתומך ומקיף אותנו באהבה. אתם עוזרים לנו לעבור תקופה איומה בחיינו. אני מרגישה שאנחנו, טל וההורים, מתחילים לאזן את מאזני הצדק לכיוון הנכון. אתם מאזנים את המאזניים. במקום בו אין משפט, אנחנו מקבלים צדק מהתקשורת, מהמאזינים, מהקוראים. תודה.
