מאת יפעת פריגל
שלום, אני יפעת. אני מרפאה בעיסוק במערכת החינוך. התגובה הראשונית של הרבה אנשים שפוגשים אותי היא "את עושה עבודת קודש". אז זהו, שלא!!!
הבחירה במילים "עבודת קודש" מלמדת על תפיסה של רוב האנשים שכדי לטפל באנשים עם צרכים מיוחדים צריך להיות אנשים מיוחדים. בעצם, שמדובר בתרומה, בגמילות חסדים, בשליחות – ולא חלילה בקריירה או בפרנסה.
במשרד האוצר אוהבים לדבר על השוק החופשי. אז בשוק החופשי עלות שעת טיפול אצל קלינאית תקשורת או מרפאה בעיסוק היא 250-350 שקלים ויותר. יש יותר ביקוש מהיצע. מה שהיה צריך להיות להם ברור, שם באוצר, זה שאם תנאי השכר במגזר הציבורי לא ישתנו – המטפלים ינדדו לשוק הפרטי. אבל כנראה שזה לא מטריד אותם. גם הילדים השקופים שזקוקים לתמיכות ומשפחותיהם לא ממש מטרידים אותם. אולי הם בכלל רק עול. אז בשביל מה להשקיע בהם על טיפולים?
הזעקה שלי
ולמה דווקא עכשיו אני זועקת? אתמול, 31.8.22, יצאו שר האוצר, שרת החינוך ומזכ"לית הסתדרות המורים בהכרזה חגיגית שהסתיים המשבר במערכת החינוך. בשעה טובה הם הגיעו להסכמות לגבי המשכורות ותנאי ההעסקה של המורים. את מי הם שכחו? נכון, את המטפלות והמטפלים במערכת החינוך: מרפאות בעיסוק, קלינאיות תקשורת, פיזיותרפיסטיות, מטפלות רגשיות. כל אלה שנקראים במשרד החינוך "עובדי הוראה", לא מטפלים. מה זה המושג הזה "עובדי הוראה"? כנראה עובדי "עבודת קודש", לפחות בעיני משרדי החינוך והאוצר.
המצב בשטח קשה. יש מחסור עצום במטפלים לתלמידי החינוך המיוחד; נפתחים גני תקשורת בלי קלינאיות תקשורת ומרפאות בעיסוק; תלמידים משולבים שזכאים לפי הסל שלהם לטיפולים' לא מקבלים אותם; כיתות קטנות חסרות צוותים טיפוליים ועוד.
עכשיו, בעקבות ההסכם החדש, למורים יש אפשרויות להעלות מעט את שכרם באמצעות גמולים. המטפלים הפרא רפואיים לא זכאים לגמולים האלה. אנחנו לא יכולות להיות רכזת, מחנכת כיתה וכו'. הרכזת המקצועית שלנו נקראת במשרד החינוך "מומחית תחום", אז היא לא מקבלת גמול ריכוז, למרות שהיא נודדת בכל העיר או אפילו המחוז. השכר שלנו נשאר תמיד הבסיס.
יותר מזה, האופי של העבודה שלנו שונה לעומת המורים. הוא דורש מאיתנו עבודה מערכתית מול הרבה מאוד גורמים מעבר לתלמיד. הוא תובע מאיתנו לעבוד בהרבה מסגרות טיפול, ובכל מסגרת יש מספר כיתות. אנחנו צריכים להיות שותפים בכל הישיבות וההתנהלות סביב התלמיד על מנת לקדמו.
על חשבוננו
למשל, מרפאה בעיסוק שנותנת מענה לתלמידים משולבים בחינוך הרגיל צריכה לנסוע ברכבה הפרטי/תחבורה ציבורית ממסגרת למסגרת במהלך יום העבודה. זמן הנסיעה יורד משעות השהייה שלה. אם לוקח לה להגיע יותר מ-45 דקות, זה כבר זמן התנדבות. היא לא מקבלת תוספת ריאלית על נסיעות במהלך היום. אם היא רוצה או נדרשת להשתתף בישיבה בנוגע לתלמיד וכבר אין לה שעות שהייה, זה זמן התנדבות. אם היא צריכה לכתוב דוח על התלמיד, גם זה זמן בהתנדבות.
בשבוע האחרון אנשי משרד האוצר התייחסו סוף סוף למצב ויצאו בהכרזה שהם יוסיפו גמול טיפול לכל המטפלים הפרא רפואיים. דובר בסכום מגוחך של 600 שקלים למשרה מלאה (רוב המטפלים עובדים במשרות חלקיות), אבל בעצם הוספת הגמול יש לפחות הכרה של משרד החינוך שהמטפלים עושים עבודה שונה שמזכה אותם בגמול הזה. אתמול, בהסכמי השכר, הגמול הזה לא נכנס.
הגמול נעלם
עכשיו אנחנו שואלים את עצמנו: איפה הסתדרות המורים בכל הסיפור? הסתדרות המורים מסרבת באופן עקבי לצרף נציגה של המטפלים לשורותיה. בדיונים שהיו מול משרדי האוצר והחינוך לא היו נציגים של המטפלים. פורום מקצועות הבריאות במשרד החינוך, שזה פורום של מטפלים שהתאגדו בצורה לא פורמלית, שלח נייר עמדה להסתדרות המורים שמעלה את כל הדרישות שלנו להסכמים החדשים. ובכל זאת, הגמול שהאוצר הבטיח נעלם בהסכם הסופי.
מה כן קיבלנו? תסכול, כעס, עלבון. הבחירה לעבוד במשרד החינוך היא לא ברירת המחדל של מטפלים פרא רפואיים ומטפלים רגשיים. אנחנו בחרנו לעבוד במערכת החינוך מתוך אמונה שהמקום שלנו במסגרות אלה חיוני, משמעותי ומקדם את התלמידים, הצוותים וההורים. אבל אנחנו לא מוכנות יותר לעבוד ב"עבודת קודש".
הכותבת היא מרפאה בעיסוק בבית הספר "אבן גבירול" ובמתי"א חיפה
