מאת יונתן ריגר
עמדתי מחוץ ל”אסקס האוס”, אחד המלונות היקרים והמפוארים בניו יורק. הלב דפק בטירוף. מיששתי שוב בכיס לוודא שהדפים שם.
במשך שלושה ימים עשיתי תחקיר מעמיק. קראתי כל כתבה, ראיתי כל סרט בטרילוגיה. קניתי חולצה חדשה ב-5 דולר, בזמנו סכום שיא עבורי. בסאבוויי, בדרך, המשיכו להתווכח על קלינטון, מוניקה ויודח או לא יודח מהנשיאות. עליתי במעלית לקומה ה-14, יצאתי למסדרון היפהפה ומיד נתקלתי בפוסטר גדול ולצידו השלט: “Welcome to the Star Wars Press Junket”. נבהלתי.
כמה ימים לפני כן צילצלה העורכת של “גיא פינס” ושאלה אם אני יכול לראיין את היוצר והבמאי האגדי ג’ורג’ לוקאס, שהסעיר חצי עולם כשחזר אחרי 16 שנה ליצור את “סטאר וורס” החדש, ואת כוכבי הסרט יואן מקגרגור וליאם ניסן. לא הצלחתי להירדם באותו שבוע. זה היה הראיון הטלוויזיוני הגדול הראשון שלי, זה היה הסרט המדובר של השנה, זה היה בשנה הראשונה שלי בניו יורק כשבקושי הצלחתי לשלם שכר דירה. זה היה חלום שמתגשם.
“גוד מורנינג מיסטר לוקאס”
60 כתבים מכל העולם הגיעו ליום הראיונות המיוחד. נכנסתי לחדר עם מר לוקאס, התיישבתי מחויך ולחוץ. “איזראל, יו האב 4 מינוטס”, צעק הצלם. הוצאתי את הדף עם עשרות השאלות שכתבתי בכתב היד המכוער שלי. “גוד מורנינג מיסטר לוקאס”, התחלתי עם השאלה הראשונה שזכרתי בעל פה. הוא ענה בנחמדות. עמדתי לשאול את השאלה השנייה שהכנתי, הצמדתי את הדף לפרצוף שלי, כמו שאני רגיל לקרוא, ואז זה קרה.
ראיתי שהוא מסתכל עליי באופן מוזר. התחלתי להזיע. מיד קלטתי. אי אפשר לתקוע את הפנים בתוך הדף כשהמצלמה עליך. זה לא עובר טלוויזיה. זה מביך. בשאלה הבאה ניסיתי לא להרים את הדף ולהציץ למטה, אבל כמובן שלא ראיתי כלום. גימגמתי עוד שאלה. “תנק יו איזראל’, חתך אותי הצלם לפתע. נגמר הזמן. זה היה ראיון נוראי. בדרך החוצה הצלם השני זרק שאולי כדאי בפעם הבאה שאכנס לתוך הדף, וכולם צחקו. נכשלתי ברגע קריטי בחיי. היה לי ברור שסיימתי עם חלום הטלוויזיה.
כשהעיניים לא בפוקוס
נולדתי עם ניסטגמוס, בעיית ראייה חמורה שבה העצבים בשתי העיניים פגומים ואי אפשר לתקן. זה אומר בגדול שאין לי נקודת פוקוס. העיניים מרצדות כי המוח לא יודע מה להגיד לעין כשצריך להתמקד במשהו. משקפיים לא עוזרים. אני לא יכול לקרוא פרומפטר, אסור לי להוציא רישיון נהיגה, אני רואה טוב רק ממש מקרוב.
מעורער, אני ממשיך אחרי מבוכת לוקאס לראיון הבא עם יואן מקגרגור. עוד דקה מתחיל הראיון ואני ממתין מחוץ לחדר. החלטתי שאני לא אוציא בכלל את הדף מהכיס. אבל איך אלמד עכשיו על המקום בעל פה את הציטוטים שהכנתי מכתבות ישנות כדי להפתיע אותו בשיחה? בראש מהדהד אבא שלי, שאמר לי במבטא אמריקאי כבד את אותו משפט שוב ושוב כל הילדות: “תהפוך את החיסרון ליתרון”.
יש לי זיכרון יוצא דופן. ברור לי שזה קשור לראייה הדפוקה. אבל הלחץ של 4 דקות ראיון, לשלוף פתאום הכל מהזיכרון ולהיות קליל ומשוחרר עם מר מקגרגור היה כבד. הכתבת הצרפתיה לפניי יצאה עם ערימת הדפים שלה (ככה זה היה בימים היפים, הרבה לפני המצאת הטאבלט) ותורי הגיע.
“העיוורון הוא יתרון”
ראיתי שהוא מופתע כשהתיישבתי בידיים ריקות. התחלתי מהוסס. באמצע הראיון קלטתי פתאום שיש פה שיחה, שנוצר דיאלוג מעניין, שאני מדבר רגיל ולא מקובע למה שהכנתי. שהוא יותר משוחרר, שאני מקשיב לו, שזה לא הסטייל הרגיל של שאלה-תשובה, שזה לא ראיון בנאלי. מצאתי את הייחוד שלי. הנה “היתרון”.
מאז, במשך יותר מ-25 שנות קריירה, אני לא נכנס יותר עם דפים לאולפן טלוויזיה. עודד בן עמי המקסים, בסוף אחת הפינות הראשונות שעשיתי ב”שש עם”, שאל איך לעזאזל הצלחתי לזכור את כל המידע בלי דפים עליי. “עודד, אני מתפלא עליך. אתה הרי יודע שהעיוורון הוא יתרון”.
יש חסרונות. אני לא יכול להגיש תוכנית חדשותית או מבזקים כי חייבים פרומפטר. אני תמיד יושב בקולנוע בשורה 3. כדי לצפות בטלוויזיה אני חייב לשבת צמוד למסך. במשחקי כדורגל תמיד נמצא האוהד שצוחק על המשקפת שלי. אני נוהג לחייך ולהציע לו להסתכל. בסוף הוא כל כך נהנה – ואני מפסיד את הגולים. לפעמים חושבים שאני סנוב כי אני לא מגיב כשאומרים לי שלום מעבר לכביש. לא יכולתי להעתיק במבחנים. כשקנו לי משקפיים טלסקופיים מיוחדים עם מראה מזעזע, דרכי להתמודד עם זה הייתה להיכנס לכיתה ולהודיע לכל הילדים שאני חייזר.
כוחו של הומור עצמי
לקות הראייה שלי היא מזמן כבר לא סיפור מבחינתי. זה לא מגדיר אותי. אני לא מתעסק בזה. רוב האנשים בכלל לא יודעים שיש לי בעיה, עד שהם רואים אותי קורא מסרון עם הטלפון בתוך הפנים. לכל אחד יש את הבעיה שלו. הנדנוד של אבא שלי מהילדות ממשיך עד היום להדהד בראשי – אל תהפוך את זה לתירוץ לא להצליח להגשים כל דבר שתרצה בחיים.
חשוב לי לכתוב את הטור הזה בשביל אותם הורים שפונים אליי בחרדה גדולה, מחשש שהילד או הילדה שלהם שמתמודדים עם בעיה דומה לשלי יסבלו כל חייהם. לקראת הכנס של עמותת “לראות”, שאותו אנחה בחמישי הקרוב ומיועד לאנשים שמתמודדים עם מחלות רשתית, אני מרגיש צורך לומר לנערים ונערות עם לקות ראייה שהומור עצמי הוא כלי נהדר להתמודדות עם אנשים שיצחקו עליכם. אתם, מטבע ההתמודדות שלכם, רגישים יותר וקשובים יותר לזולת. אם מפחיד אתכם להגשים חלום מסוים, זה כנראה הדבר שאתם צריכים לרדוף אחריו.
תהפכו את החיסרון ליתרון. בלי תירוצים.
יונתן ריגר הוא כתב התרבות של חדשות 12 ויו”ר עמותת “שווים”
