כמקשיבה לא קשובה לתקשורת, אין לי מושג בדיוק מי נגד מי, אבל בין אשפוז לאשפוז הבנתי ששני הנושאים החמים עכשיו בחדשות הם הבחירות המתקרבות ומחאת המתמחים. אז כדי להתייחס לשני הנושאים גם יחד אומר כך – לכו לקלפי ותבחרו במתמחים.
מערכת הבריאות האימתנית ובתי החולים יחד איתה כנראה לא הפנימו עד הסוף את הצורך האמיתי שיש במערך החשוב הזה של המתמחים. הם הרי בסופו של דבר אלו שיביאו לכם את השמיכה הנוספת בלילה הארוך במיון, הם אלו שירימו ראש ויקבלו אותך למחלקה אחרי מסע סיזיפי של בדיקות במיון.
המתמחים הם המשפחה האמיתית
אני יושבת בבית ומתגעגעת למתמחים, שתמיד זכרו את מינוני הכדורים שלי, שהביאו לי את כוס המים כשכבר לא היה לי כוח לקום ולסחוב את עצמי. זה כבר ערב שני בלעדיהם ואין כיבוי אורות, ולא מחוררים את נפשי באינפוזיות ועירויים. הם חסרים.
שמעתי על שביתת הרעב שלהם, והרגשתי את הבטן שלי נצמדת לי לגב. מה שחצץ ביני לבין הכאב הזה הייתה החמלה של המתמחים, גלגלי העזר של עולם הרפואה. כשאתם מועכים אותם, אנחנו המאושפזים – נמעכים תחתם.
בימי האשפוז שלי נהגתי לצפות בעבודתם הרובוטית: להחליף לזו טיטול, את זו צריך להאכיל. זה לא משנה להם אם החולה היא בת 90 הגוססת מסרטן, הם לא מרפים. הם המשפחה האמיתית, כשהמשפחה הביולוגית הולכת לביתה.
להצביע רק למי שיתחייב לתקן
כשמביאים את המתמחים עד כדי שביתת רעב, זו יריקה בפנים שלנו, החולים, שצריכים להצביע רק למי שיתחייב להפסיק את הטמטום הזה. לא משנה ולא אכפת לי מי יהיה בשלטון, אני רוצה לדעת שאם קורה לי משהו בלילה ואני רעבה עד כדי הודאה בכך, הם יהיו שם בשבילי.
“אני עובד פה כבר שנה, ונותן את הנשמה, אבל לא רוצים אותי פה. לא יודע למה. היום זה היום האחרון שלי”, אמר לי אחד המתמחים. “אולי כי אני לא כזה מתחבר, לא חבר פה של אף אחד”, הוא הוסיף והרים את ידיו לשמיים. “אולי זה כי אתה לא טוב בפוליטיקה”, אני אומרת מנגד. “עלית על זה. אני לא כזה פוליטיקאי”, הוא השיב.
זהו סיפורם של המתמחים, שכדבר הקלישאה עושים לילות כימים. הם סובלים בשקט, ו”מכניסים את הבטן”. לצערם, הם חולים במחלה שאין לה תרופה – התמסרות. המתמחים הם קורבן, כמגזר תעסוקתי שביקש למצוא משמעות במקצועו.
אנחנו החולים, הבוחרים באצבע בריאה בקלפי, צריכים לדעת שאם לא יהיה להם כוח – אנחנו החולים נידום. אין מערכת בריאות, אין רפואה, יש רק עוד גל קורונה מפוקפק שמגיע כמו הסתיו עם נשירת ההנהגה. יש לנו מתמחים שמגישים את האוכל בעוד בטנם ריקה כי הם רק רוצים את המינימום – תגמול נאות למה שאי אפשר לאמוד – אנושיות.
