“גדלתי בירושלים בבית לא פשוט. כילדה שאלתי את עצמי רבות מה אני עושה בעולם הזה? מה התפקיד שלי, ולמה אני פה?”, מספרת בגילוי לב איריס פרידמן, נגנית נבל מקצועית. “השאלה שהכי העסיקה אותי הייתה איפה אהיה כשאמות, איפה יהיה הגוף שלי, ולאן בדיוק נעלם כל מי שמת”, היא מוסיפה. ההסבר הזה עומד בבסיסה של בחירת קריירה מיוחדת במינה – פרידמן מלווה אנשים אל מותם.
בשנים האחרונות מפתחת פרידמן את עיקר פרנסתה – ליווי ותמיכה של אנשים המתקרבים לסוף החיים. לקוחותיה הם גם אנשים החולים במחלות חשוכות מרפא, וגם אנשים קשישים בנות ובני הגיל השלישי. מה שהביא אותה לעסוק בכך היו הזיכרונות מאביה וסבה: “גדלתי על ברכי פרקי תהילים שהיו שגורים בשיחתו היומיומית של אבי, וגם הייתי קרובה מאוד לסבי, שהיה ממקימי התיאטרון בארץ”. פרידמן נזכרת בסבה, שהשפיע רבות על התקרבותה לנושא: “הוא היה מחפש מילים לענות על שאלותיי, ולא תמיד מוצא. איך עונים על משהו שכולם בורחים מלדבר עליו?”.
“אבי נפטר בן כמעט 94”, היא משחזרת. “זה קרה לפני כמעט שנה. בנשמתו האחרונה בהיותי לידו, למרות שידעתי שזה הולך לבוא, הייתי מוכת הלם רגע. ‘אפשר עוד נשימה?’, זו השאלה הראשונה והיחידה שעלתה לי בראש ובלב”.
כיום היא מתגוררת בקריית טבעון עם בעלה, המצחיקן הלאומי, טל פרידמן. יש להם שלושה ילדים, כלב, חתולה ותרנגולות. הקונטרסט המעניין בין בני הזוג נוצר באופן טבעי בגלל המיזוג האבסורדי בין הקריירה שלה – ליווי אנשים אל מותם, לפרנסתו של בן זוגה – שעוסק בקומדיה. “אני אוהבת מאוד לצחוק. טל מצחיק אותי מהרגע שנפגשנו. אנחנו כבר 33 שנה ביחד. נראה לי שיש לנו שלמות ביחד, כמו שבעצם יש בכל זוגיות טובה. אנחנו צוחקים המון, על כל נושא. כולל על המוות”.
פרידמן מספרת על המפגש הראשון ביניהם: “הלכתי לסרט ‘עיניים שחורות’ של מרסלו מוסטריאני הנפלא במוזיאון תל אביב. טל עבד כשומר במוזיאון, במשרת סטודנט. הוא בדיוק אכל פיתה גדושה בכל טוב. חברתי שהייתה עמי והכירה אותו מהחוג לקולנוע הפגישה בינינו, כי הייתי רעבה מאוד. הוא הציע לי ביס, ואני בתמורה נתתי לו את מספר הטלפון שלי. מאז לא נפרדנו, תודה לאל”.
יש משהו טוב בהמשך
העיסוק במוות ובסוף החיים בתור ילדה קירב את פרידמן המבוגרת לנושא. “השאלות הללו לא נתנו לי מנוח. כשהיה לי קשה, הייתה לי תמיד מחשבה שאני לא אהיה כאן לנצח, ושהכול יעבור ויסתיים. זו הייתה נחמה עבורי לדעת שיש משהו טוב בהמשך. עבורי שיחה על מוות, סוף, סיום, מעבר הלאה, תמיד הייתה מקור של אמת, של רגיעה ושל חיבוק בין כנפי האל”.
“עברתי דרך לימודי משחק בבית צבי, אומנות בבית ברל וליווי רוחני ותמיכה בתהליכי חיים”, מספרת פרידמן על תחילת דרכה המקצועית, שהובילה אותו בסופו של דבר למקום בו היא נמצאת כיום. “למדתי שנים רבות הילינג, עבודה עם קריסטלים וטיפול במפגשים מבוססי שיחה, אני גם מתרגלת יוגה שנים רבות ובעלת תעודת מורה ליוגה – גם לאנשים עם צרכים מיוחדים”.
מדוע את קוראת לשירות שאת מציעה “ליווי” ולא “טיפול”?
“אני לא רואה את עצמי כמטפלת. יש משהו במילה הזו שאני לא מתחברת אליה, היא כללית מדי. ראיתי גם לאורך השנים שהמילה ‘טיפול’ מרתיעה אנשים ומרחיקה אותם. כאילו, אנשים ישאלו ‘רגע, מה לא בסדר אצלי?’, או ‘במה את באה לטפל?’. מבחינתי המטפל היחידי בעולם הוא הבורא. אנחנו רק זרועותיו, השלוחות שלו, שנמצאות בעולם במטרה לקיים חמלה, אהבה ודאגה לזולת”.
“בליווי יש משהו עוטף, מקבל, מסייע”, היא מוסיפה, “אני רק באה לעזור, להניח רגע את הראש ולהירגע, לשחרר, להסכים, להיות – אבל בלי הסבל ובלי הכאב. זו יד שניתנת ואומרת ‘בוא/בואי, את או אתה, לא לבד, אני הולכת איתך וזו הדרך שלך. אם תיפול או תיפלי אני אעזור לך, ואעשה כמיטב יכולתי ללוות אותך בלי לפגוע במה שאת או אתה רוצה”. פרידמן מאמינה כי מקצוע הליווי נועד עבורה: “אני חושבת שהליווי בנה אותי. באתי לעולם עם הידיעה הזו, עם התפקיד הזה”.
“אין ליווי אחד דומה למשנהו”, היא ממשיכה וטוענת. “לעיתים זו תהיה סדנה משפחתית, לעיתים ינוגנו הצלילים ויעטפו, לעיתים החדר יהפוך כולו לים. כל פעם זה משהו אחר. הבורא שולח אותי לנחם, לעטוף, להרגיע ולהביא את חוטי הזהב שלו לחדר. אני מנסה לעשות זאת כמיטב יכולתי”.
את מסע הליווי שפרידמן מציעה ללקוחותיה היא מלווה בנגינת נבל. היא מספרת על ההיכרות שלה עם כלי הנגינה המיוחד: “הייתי בכיתה ג’ כשביקשתי נבל. הרגשתי שאני רוצה לנגן על זה. הרגשתי שאני כבר יודעת לנגן על נבל, ומתגעגעת לזה, שאני חייבת לחזור לזה. כשהנבל הגיע אליי, וידיי הונחו על מיתרי ליבו, הרגשתי שעכשיו אוכל לנשום באמת”.
במהלך הליווי, מספרת פרידמן, היא יושבת ונושמת עם האדם שלצידה. “אנחנו מכניסים אל החדר את האפשרות לסלוח להיסלח, לאהוב, להיכנע באהבה למציאות, ומנסים להרגיע את הפחד. ברם, לעיתים אנחנו מפחדים ביחד, אבל עוברים דרך כל מה שמפחיד. אנחנו בעיקר מבינים שלא אנחנו יצרנו את המציאות הזאת, וזה מה שעלינו לעבור. אנחנו מנסים להניח כרית רכה מתחת לראש ולא להיאבק”.
זה לא כבד מדי לעסוק כל היום במוות?
“זה בדיוק העניין, אני לא עוסקת במוות – אלא בחיים ובהמשכם. עתה עלינו להיפרד, כי יש מי שסיים את מסעו, ויש מי שממשיך. אם נטיב להיפרד, נצא בשלווה, ונישאר עם כאב שמהר יהפוך להמשך ושחרור עבור מי שהמשיך במסעו. חשוב לומר שהנושא שאנו עוסקים בו הוא לא מי שאנחנו, הוא לא מה שמגדיר אותנו, אלא הוא מה שיש לנו לתת לעולם. לשם כך אנחנו פה, כדי לתת לזולתנו את המתנות שקיבלנו מהבורא”.
