ספרה החדש של סנונית ליס “תשע דרכים להיפרד”, מכיל תשעה סיפורים קצרים המציגים מציאות עתידנית או מקבילה, שבה טכנולוגיה מחליפה לא פעם יחסים בין אישיים. “את הסיפורים מאכלסות דמויות צבעוניות, תלושות ונוגעות ללב, החוות פרידות מסוגים שונים: מבני זוג, מבני משפחה, מאורחות חיים ומכישורים גופניים”, היא אומרת.
מכיוון שהיא חיה עם מחלה גנטית נדירה שמגבילה את תנועות השרירים שלה, היא הקלידה את הספר באמצעות עיניה. היא נעזרה במערכת מיקוד מבט שהותאמה לה על ידי חברת דג”ש והוקצתה לה על ידי משרד הבריאות.
הסופרת נולדה וגדלה בקיבוץ עין שמר. “התחלתי לכתוב מאז שאני זוכרת את עצמי”, היא מספרת ל”שווים”, “ויש לי בבית עשרות מחברות ויומנים שכתבתי מגיל שמונה”.
היא עברה בבגרותה לתל אביב, שם עבדה כעיתונאית טכנולוגיה, תרבות וכמבקרת מוזיקה. בהמשך הקימה את חברת ‘סנונית תוכן’, המספקת תוכן ושיווק בדיגיטל לחברות, ארגונים ועמותות. ב-2017 יצא הרומן הראשון שלה, “כל הג’אז הזה”, ולאחרונה יצא ספרה החדש, “תשע דרכים להיפרד”. ליס נשואה לגבע קרא עוז, גם כותב ועורך, שכיום מנהל את “סנונית תוכן”. בנוסף, היא מספרת, “אני אמא לתום ולירי המקסימים”.
הטכנולוגיה מחליפה יחסים בין אישיים
ליס אסרטיבית מאוד, ומסרבת לקבל או לבקש חמלה. היא מדודה במילותיה, ובוחרת אותן בקפידה. ניכר כי היא אישה של מילים, עם אינסטינקטים הישרדותיים חייתיים – ההיפך מכל הרובוטיקה שעוטפת ומגישה אותה ואת יצירתה לעולם.
בין הדמויות שתמצאו בספר, מספרת ליס, ישנם “שליח שמשמש כנכד להשכיר ויוצא לדייטים בשביל הלקוחות; אישה מבוגרת המתכננת מסיבת פרידה מחייה ומשכתבת את תולדותיהם ללא היכר; ילד שנולד לאחר תכנון גנטי-מיילדותי וגדל להיות גולם שקם על יוצריו; גבר נשוי ששוכר את חייהם של זרים דרך אפליקציית LifeBNB, בדרך למפגש מיוחל עם אהובת נעוריו; צעירה המגלה כי חלום חייה להישאר בקיבוץ תלוי במספר הלייקים שתקבל באפליקציה; בני זוג שעושים קעקוע מנטלי זוגי, שבעזרתו יוכלו לחוות שוב יחד רגע מכונן מעברם – ועוד דמויות מקוריות ומכמירות לב שחיות בעולם מנוכר אך מלא תקווה”.
ממה את סובלת? ומתי פרצה מחלתך?
“אני לא אוהבת את המונח ‘סובלת’. אני חיה עם מחלה מיטוכונדריאלית נדירה בשם CPEO+ (Chronic Progressive External Ophthalmoplegia Plus) . מדובר במחלה גנטית, כך שחייתי איתה כל חיי, אבל היא אובחנה אצלי כשהייתי בת 39”.
איך זה משפיע על תפקודך היומיומי?
“המחלה גורמת, בין השאר, לחולשת שרירים. כך שאני מתקשה ללכת ונעזרת בקלנועית, מתקשה בדיבור ממושך ובשימוש ממושך בידיים, לכן לצורך הקלדת הספר נעזרתי במערכת שמאפשרת להקליד עם האישונים”.
במה המחלה היא חסרון ובמה יתרון?
“כמובן המוגבלות מאתגרת מאד. אני לא מוצאת בה יתרונות, אבל ניתן, בעזרת סביבה תומכת ואמצעים טכנולוגיים, למצוא דרך לנהל חיים טובים ומספקים לצידה”.
עד כמה משפיעה מגבלתך על היצירה? והאם היא מסייעת?
“אני לא יכולה להקליד במהירות או ימים שלמים ברצף כמו סופרים אחרים, אבל יש לי יותר הבנה לגבי חיים עם מוגבלות, ואני כוללת את הנושא הזה ביצירותיי”.
מה עושה לך התלות הזו במכשירים ובטכנולוגיה?
“אני לא מתייחסת לדברים כאל תלות, אלא כאל הזדמנות. טוב שיש את הכלים האלו, שמרחיבים את מנעד האפשרויות והיכולות. עבורי זה גם מפרה את הדמיון, ואכן הספר החדש שלי, ‘תשע דרכים להיפרד’, עוסק בקשר בין יחסים לבין טכנולוגיה”.
תצרי בעוד תחומים אם הטכנולוגיה תאפשר לך?
“אני גם מסיימת תואר שני בלימודי תרבות ועומדת להתחיל לכתוב תזה בתחום, כך שניתן לומר שאני “יוצרת” גם בתחום האקדמי”.
מהו החלום שלך?
“אני חולמת להצליח להעמיד בחיי גוף יצירה ניכר ומשמעותי, ולהגיע לקוראים שאינם דוברי עברית. החלום השני יתגשם בקרוב, כי רומן הביכורים שלי “כל הג’אז הזה” כבר תורגם לאנגלית”.
