כשאתה עיתונאי עם מוגבלות ואתה כותב על אנשים עם מוגבלות, אין דלת דמיונית שנפתחת ונסגרת בין ה”עבודה” ו”החיים אחרי העבודה”, וטוב שכך. האנשים שאנחנו פוגשים כעיתונאי “שווים”, הסיפורים שאנחנו מסקרים – הולכים איתנו הלאה, כי אנחנו חלק מקהילה גדולה. כולנו חיים את אותם חיים, אותם קשיים ואותם רגעי שמחה.
“אני שומר על קשר עם אנשים שאת הסיפורים שלהם אני מספר”, אמר לי אמש עמיתי לכתיבה ב”שווים”, אביחי חיים, “אם הצלחתי לעזור, אני שמח, אבל גם קצת עצוב על כל מי שלא פנה אליי. שלא יודע שאנחנו יכולים להיות הקול שלו במאבק שלו, כי לתקשורת יש כוח. לפעמים די בכך שאני מבקש תגובה מאדם, מעירייה או ממשרד ממשלתי, והבעיה נפתרת”.
ישנו סיפור חסידי שאני אוהב מאוד, והוא מופיע בגרסאות שונות. אספר לכם אותו בגרסה ששמעתי בילדותי. גיבור הסיפור הוא ילד שלא היה מסוגל לדבר. הילד הגיע לבית הכנסת בראש השנה וניסה להתפלל “כמו כולם” ולא הצליח, אז הוא התפלל בדרך היחידה בה ידע: קרא בקול גדול את המילה היחידה שהצליח לומר: קוקוריקו! המתפללים ההמומים חיפשו את המתפלל שחרג מהטקס המקובל, אבל הוא כבר ברח משם. לא הספיק לשמוע שהרב אמר שתפילתו המיוחדת במינה היא זו שפתחה פתח בשמיים לשאר התפילות.
כילד שלא היה מסוגל לדבר בגלל בעיה נוירולוגית, הרגשתי שהילד הזה הוא אני. החריג, שלא מצליח להיות כמו כולם, לדבר כמו כולם. ההזדהות שלי עם הילד מהסיפור הייתה כה גדולה עד שפעם קראתי לאלוהים בהתכוונות גדולה: קוקוריקו! לא בבית כנסת, אבל במקום שלדעתי כילד היה קרוב מספיק לאוזנו של אלוהים: בשחזור של המשכן אי-שם בדרום הארץ.
מאז נפתח מעט נתיב הדיבור שהיה חסום אצלי, אבל את התחושה של הצעקה החנוקה שנתקעת בגרון וצורבת את הלב – אני לא שוכח. הילד הזה היה חייב לצעוק בכל כוחו לא בגלל שאלוהים לא שמע אותו, אלא בגלל שבני אדם לא הקשיבו לו אף פעם. הם חיכו שהוא יהיה “רגיל”, והוא לא היה “רגיל”. הוא היה – הוא.
מהקהילה באים ואל הקהילה חוזרים
יש מקום לתפילה האחרת. יש מקום לצעקה האחרת, השונה, גם כשהיא משמחה וגם כשהיא מצער. וגם אנחנו פה, ב”שווים”, צועקים ובוכים ושמחים יחד איתכם. כל הכתבים של “שווים” הם אנשים עם מוגבלויות. כשאנחנו מקבלים הודעה בדוא”ל, בסמס או בטלפון, או קוראים מסמך שקשור לאדם עם מוגבלות, כשאנחנו מראיינים אדם עם מוגבלות או את משפחתו, אנחנו לא רק מקשיבים לאדם; אנחנו מדמיינים את עצמנו במקומו, חושבים על כאבו ועל שמחתו, על משפחתו. הוא לא מושא כתבה שמתבוננים בו “מבחוץ”, אלא חלק מהקהילה שגם אנחנו שייכים לה. ממנה אנו באים ואליה אנו חוזרים. אנחנו יודעים שהצעקה הזו, בין שהיא של שמחה ובין שהיא של כאב, צריכה להישמע, כי אולי היא תצליח לחולל את השינוי שהאדם מייחל לו.
הקוראים של “שווים” מקדימים, בעיניי, את המחקר על מוגבלויות, את החקיקה בנושא מוגבלויות. מקדימים לראות, להבחין ולזהות מגמות. להצביע עליהן באצבע ולקרוא להן בשם. אחת מהמגמות, כנראה החשובה שבהן, שאתם הבאתם לפתחנו השנה היא העלייה באלימות כלפי אנשים עם מוגבלויות. לא אלימות מזדמנת ואקראית, אלא אלימות חוזרת ונשנית, מינית ואחרת, כלפי החלשים מכל, במקומות שאמורים להיות בטוחים בשבילם: בגן ובבית הספר, בהוסטל, בחנות המכולת השכונתית, אפילו בבית.
כל אחד ממרואייננו הצביע על הקשר בין האלימות של העבריין לבין האילמות של הקורבן. האנשים עם המוגבלויות נבחרו לקורבן כי אין להם קול. רובם לא יכולים לדבר או לספר מה קורה להם בדרך אחרת. העבריין מסתמך על כך. במקרים רבים העבריין הוא בכלל מטפל או מדריך, אדם שמופקד על שלומם וביטחונם. אדם שמעל בתפקידו.
על אלימות וגזענות
והדבר הכי מכאיב שאתם חזרתם וסיפרתם לנו הוא שמערכת האכיפה (המשטרה) ומערכת החוק והמשפט לא הביאו את העבריין לדין. אתם לא מקבלים את התירוצים על כך ש”לא נמצאה תשתית ראייתית”. אתם חושבים שהמשטרה מלכתחילה לא ביצעה את עבודתה היטב. אתם לא מקבלים את עסקאות הטיעון שנרקמות עם העבריין בשם טובת הקורבן ואת העונשים המגוחכים שמקבל העבריין, שרק קולו נשמע. אנחנו שם בשביל לספר את הסיפור שלכם, לחשוף את העבריין לאור המחטא של השמש, והעורכים שלנו לא ממצמצים פעמיים ברגע שניתן גם לפרסם את שמו.
אתם, הקוראים, גם קראתם לתופעת העבריין המצ’ופר בשם המדויק ביותר: “גזענות”. אתם תמיד אומרים שגם אם המערכות מציגות את עצמן כידידותיות לאדם עם המוגבלות, התוצאה היא מפלה, בגלל דעה קדומה. כמה חבל שאין הגדרה של “גזענות” ליחס מתעלל של עבריין שבחר אדם עם מוגבלות להיות קורבנו, כי אותו אדם משתייך לכלל שיש לו מאפייני מוגבלות מולדים או נרכשים. אם החוק היה מכנה את ההתעללות הזו “גזענות”, כפי שהוא היה אמור לעשות, גם השוטרים וגם השופטים היו נזהרים יותר.
שופר של שינוי חברתי
אני סיקרתי שני מקרים שבהם אדם נחשד בביצוע עבירות מין קשות באישה עם מוגבלות, ואותו אדם, שהיה עובד זר, זכה ליחס טוב יותר מאשר המתלוננת. שמרו על זכויותיו יותר מששמרו על זכויותיה. כי יחס רע של המערכת כלפי אדם שמאפייניו המולדים הם צבע עור ואזרחות במדינה מתפתחת הנתונה במלחמה נחשב ל”גזענות”, בעוד שליחס רע של המערכת כלפי מתלוננת שהיא אישה עם מוגבלות, נראית לעין או שקופה, והיא כולה קרועה ושסועה פיזית ונפשית, אין סעיף בחוק.
ערב השנה החדשה, “שווים” מחויב מתמיד להיות הקול שלכם ויחד איתכם, ברגעי שמחה וצער. בואו נתקע כולנו חזק בשופר של השינוי החברתי.
