יום הכיפורים תמיד גורם לי אי נוחות. במיוחד השאלה שתמיד נשאלת בעיתוני החג: “מי צריך לבקש ממך סליחה?”, או: “ממי אני צריך לבקש סליחה?” – והתשובות עליהן.
כשאתה אדם עם מוגבלות, כל העולם צריך לבקש ממך סליחה. זה שהפלה וזה שהעליב, זה שדחף בתור וזה שכתב שאתה נטל כלכלי.
“הפוך, איל, הפוך”, אומרת אמא. “אף אחד לא צריך לבקש סליחה. כי סליחה מבקשים רק כשמאמינים במסגרות של דת ומוסר וחוק ובכללים שלהן”.
היא הבינה רק לאחרונה שעברה התעמרות בשני מקומות עבודה. הציקו לה ואיימו עליה כי לא הסתירה את העובדה שהיא אם לילד עם מוגבלות והיא נתפסה כ”חלשה”. כל אותו זמן בעצם הייתה לכאורה מוגנת מבחינה חוקית. סעיף 8 בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות תשנ”ח – 1998 מגן בעבודה על אנשים עם מוגבלות וגם על קרובי משפחתם.
מובן שלא ביקשו ממנה סליחה. כשבמקום עבודה זה או אחר שורר חוק הג’ונגל, בקשת סליחה איננה חלק מהנורמה, והחוק הוא לא שיקול במניעת התנהגות מתעללת כלפי אדם עם מוגבלות או הורה שלו. במיוחד כשהחוק אינו מופנם או נאכף. אני בטוח שאמא היא לא ההורה היחיד לאדם עם מוגבלות שעבר התעללות במקום העבודה שלו או פוטר ממנו.
אם אתה מאמין בשכר ועונש אלוהי, ייתכן שתבקש מחילה מזולתך מחשש שהחטא שחטאת כלפיו יביא לחתימת חוזה גרוע במיוחד בשמיים על השנה החדשה שלך: “מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ,
מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה, מִי בָרָעָב וּמִי בַצָּמָא…”
סליחה כאקט פורמלי
בקשת הסליחה ביום כיפור, כשהיא מנותקת מהקשר הערכי שלה: דתי, חוקי, או מוסרי – היא אקט פורמלי לחלוטין. לא מהותי. אף אחד כמעט לא מבקש סליחה, כי אנשים לא מכירים בכך שביצעו חטא או עבירה, מתעלמים ממה שעשו או מאשימים את הזולת במעשה שעשו.
“מה באמת עשיתי?” שואל אדם את עצמו ועונה: “כלום! אבל אני אכריח את עצמי למצוא משהו ואכתוב עליו פוסט בפייסבוק. מה מקבל הכי הרבה לייקים? אני יודע! השנה אבקש סליחה מעצמי על כך שלא אהבתי מספיק את עצמי”.
אני הומניסט. אני לא שואל אם יש אלוהים בלבבך, אלא אם יש בו אדם. לכן, לדעתי, הערך של עריכת רשימה “מי חייב לי סליחה” או “על מה אני חייב לבקש סליחה” הוא אחר לגמרי. הרשימה הזו צריכה להפוך לרשימה של תיקון עולם.
ביום הכיפורים אני רוצה לומר “תודה” לאנשים שהפכו את רשימת “על מה חייבים לבקש סליחה” שלהם למסע של תיקון עולם.
– למשפטנים שמייצגים אנשים באשפוז פסיכיאטרי כפוי בוועדות הערר על האשפוז או המשכו.
– ליזמים ולארגונים שמכשירים אנשים עם מוגבלות לעבודה או עוזרים להם למצוא עבודה.
– להורים ולמורים של ילדים מיוחדים שלא מוותרים להם ועליהם.
– לכל נותני השירותים בסקטור הציבורי והפרטי שיודעים לזהות שיש בעיה או מכבדים את כרטיס הפטור מתור ומעניקים שירות מונגש ומתחשב, יוצרים סביבה בטוחה ומקבלת במרחב בו הם פועלים.
– לכל מי שנשאר חבר ואוהב גם כשאין תשובה משמחת לשאלה: “מה שלומך?” למי שמקשיב, אפילו רק מקשיב.
– לשכנים הטובים והמתחשבים של משפחות של אנשים עם מוגבלות שמקבלים בהבנה את הימים הקשים שאנחנו עוברים.
– לאנשי מקצוע ומטפלים שנוהגים בחמלה ובאכפתיות.
– לכל מי שמחייך אלינו בדרך.
ורבים אחרים. ומה הרשימה שלכם?
