אוטיזם יכול לייצר הרבה קצרים – לא רק בתקשורת של האדם על הרצף עם עצמו, אלא גם עם סביבתו. אדם עם אוטיזם מתמודד עם קצרים לא רק עם העולם החיצוני כמו מערכות החינוך, הרווחה והבריאות, אלא גם במעגלים הקרובים והאינטימיים ביותר שלו כמו בתוך מערכות היחסים עם בני המשפחה והחברים. הקצרים האלו מחייבים כל משפחה שנולד לה ילד עם אוטיזם לחשב מסלול מחדש. המחזה החדש של נועה לזר קינן, “קצר”, שמועלה בימים אלו בתיאטרון באר שבע – מדבר על התופעה המורכבת הזו.
ההצגה סובבת סביב משבר ביחסים שנוצר בין בני זוג, הורים לילד על הספקטרום. דדו (מולי שולמן), סופר ילדים, מקבל באמצע הרצאה שיחת טלפון מאשתו, נתי (אפרת ארנון), בה היא אומרת לו דבר לא אופייני: היא לא חוזרת הערב הביתה. בניסיון להבין לאן היא נעלמה, דדו חוזר בזיכרונו אל השנה שעברה עליהם כזוג, במהלכה התמודדו עם האבחון של בנם עם אוטיזם. השחקנים היחידים בהצגה, שולמן וארנון, הם גם בני זוג מחוץ לבמה.
השיתוף עם הקהל מייצר קסם
לזר קינן בחרה לשים את הזרקור על דרכי ההתמודדות השונות של זוג ההורים. כמו במציאות, היחסים של בני הזוג במחזה דומים למעגל חשמלי שזורם אליו פתאום זרם גבוה, בלתי ניתן להכלה, של בשורת האבחון. זה יוצר ביניהם מעין פיצוץ, קצר. בסופו של דבר, כמו בקצר אמיתי, אם יודעים איך, אפשר להרים את השלטר ולהחזיר את האור.
הפורמט של ההצגה הוא קצת לא סטנדרטי, כשאת שאר הדמויות, שאינן דדו ונתי, משחקים אנשים אמיתיים מהקהל. המפגש המיוחד בין תוכן ההצגה לפורמט שלה יוצר קסם מיוחד שיכול להתקיים רק בתיאטרון: היתקלות ישירה וחד פעמית עם הקהל. את זה אי אפשר עדיין למצוא בנטפליקס.
“תיארו את בני כרשימה של קשים ולקויות”
לזר קינן למדה באוניברסיטה את התואר עם השם הארוך ביותר שמצאה: אמנות רב-תחומית וסוציולוגיה-אנתרופולוגיה. לאחר מכן למדה משחק בסטודיו למשחק של יורם לווינשטיין, ולקינוח למדה כתיבה אצל שלומי מושקוביץ. “שם הבנתי לראשונה שאני כנראה כותבת”, היא מעידה. “מאז כתבתי תסריטים לסדרות טלוויזיה (‘תנוחי’, ‘שכונה’, ‘חממה’, ‘אבא מטפלת’, ‘בת השוטר’ ועוד)”. בתיאטרון כתבה הצגות ילדים ונוער (“מושלמת”, “ילדי בית-העץ”, “איתמר”, “חלומות של אחרים” ו”מה זאת אהבה”), ובהבימה עלה מחזה קצר פרי עטה בשם “משחק הזיכרון”, וההצגה “ברטוד ואגנס”. בנוסף, כתבה לזר קינן את הספר “תרנגולת וביצה” – ספר מתנה להריוניות ויולדות, ושיתפה את הגיגיה בבלוג “זה לא מה שהבטיחו לי” באתר עיתון “הארץ”.
הלהט בעשייתה של לזר קינן ניכר, וכל להט הוא תוצאה של כאב או אבן שרובצת: בעצמה היא אם לבן אוטיסט. “הבן שלי אובחן בגיל ארבע וחצי. היו לו שיבושי דיבור וקצת בעיות התנהגות בגן, וחשבנו להעביר אותו לגן שפתי. לא חשבנו על אוטיזם”, היא מספרת. “הגננת המליצה לנו לעבור במכון להתפתחות הילד, ושם אחרי כמה בדיקות הוא אובחן על הרצף האוטיסטי”.
היא משחזרת את התקופה הקשה: “אני זוכרת שישבנו בפגישת סיכום האבחון מול חבורת נשות מקצוע, והקשבנו להן מתארות את הבן שלנו בתור רשימה של קשיים ולקויות. מה שעבר לי בראש באותו רגע זה ‘אתן שפויות? אתן לא שמתן לב איזה ילד מגניב ומהמם הוא? אתן מבינות משהו בכלל?’. אבל בפועל, בתום השיחה, כשהמאבחנות חיכו לתגובה מאתנו, אמרתי להן משהו כמו ‘מבחינתי זה עדיין אותו הילד שאני מכירה, וממש לא משנה לי ההגדרה, העיקר לעשות הכול כדי לעזור לו’. נתתי להן בדיוק את התשובה שהן ציפו לשמוע. הן בטח חשבו שאני אימא נאורה וליברלית, אבל למעשה יצאתי משם די בהלם, ובעיקר רציתי להאמין במה שאמרתי להן”.
“מרגע האבחון – הילד התגלה”
בעקבות האבחון העבירו בני הזוג קינן את הבן שלהם לגן תקשורת, צעד שהתגלה בדיעבד כדבר הטוב ביותר שאפשר לקבל ממערכת החינוך, לדבריהם. “מהרגע שבודדנו אותו מכל רעשי הרקע וסיפקנו לו את התנאים שהוא היה צריך, הוא התחיל לפרוח. שיבושי השפה נעלמו, הוא למד לדבר על רגשות, התחיל לצייר”, היא מספרת. “בעצם, מהרגע שהוא אובחן כאוטיסט, הילד התגלה. לראות אותו מתקדם בקצב, שהלוואי עליי. זה נתן לי הרבה אופטימיות ובמקום לחשוב על מה יהיה אתו בעתיד, התחלתי להתרכז בכל הצעדים הקטנים שהוא עושה בדרך”.
בעקבות רצף האירועים, כל שגרת החיים וסדרי העדיפויות של בני הזוג השתנה. מכאן, גם המוטיבציה לכתיבת “קצר”. לזר קינן מסבירה: “ניסינו לשמור על אורח החיים שלנו כפי שהיה, אבל אין ספק שהטיפול בילד מקבל הרבה יותר מקום, ומושקעים בו יותר משאבים. בתוך כל זה יש גם את האתגר לשמור על הבת הבכורה שלנו, שתמשיך לקבל את המקום שמגיע לה, ולא תפגע מכל תשומת הלב לאחיה”.
היה בך כעס על מישהו? על הגורל?
“אני משתדלת להזכיר לעצמי שהגורל שלי הוא לא רע ביחס לכלל אוכלוסיית העולם. ואם כבר כעסתי על מישהו זה על עצמי, שלא שמתי לב לסימנים קודם. שהייתי יכולה לספק לבן שלי את התנאים המתאימים קודם ולחסוך לו הרבה סבל. בכל מקרה, אני כבר סולחת לעצמי על זה”.
ההתמודדות היומיומית גרמה לקשיים רבים, היא מספרת: “קצרה היריעה מלתאר את כולם, אבל בגדול, לבני יש קשיי ויסות, ואם הוא נבהל ממשהו או מתרגש הוא יכול ‘לעלות על גדותיו’ ולהתפרץ, אם זה בבכי או בגילויי תוקפנות. הקושי הוא הרבה פעמים לחזות מתי זה יגיע, וכמובן שזה אף פעם לא קורה בזמן מתאים. קושי נוסף הוא לאזן בין היכולת להבין את המצוקה של בני ולהכיל אותו, לבין הצורך לשים גבולות ולחנך. באופן כללי, לחנך זה עסק לא פשוט, אז בטח אם מדובר בילד שהנטייה שלו היא ‘לצאת מהקווים’. חשוב לציין שהתגמול, האהבה והמתנות שהילד הזה מביא, עולים על כל קושי”.
“רציתי את האוטיזם ברקע”
ההשראה לכתיבה המחזה הייתה שונה במקור מהתוצאה הסופית המוצגת על בימת תיאטרון באר שבע, לדבריה של לזר קינן. “תיאטרון באר שבע הזמינו ממני מחזה לשני שחקנים בפורמט מיוחד של שיתוף קהל. זה היה אחרי שכבר כתבתי לא מעט על בני בבלוג של ‘הארץ’, והפעם רציתי להתעסק בזוגיות. אמרתי לעצמי יש זוג, אז שיהיו במשבר. חשבתי בהתחלה שזה יהיה סביב מיניות. החלטתי שהאישה כותבת רומן ארוטי, הגבר קורא, בטוח שהיא בגדה בו, ומשם הדברים מסתבכים. בהשראה מהחיים שלי, החלטתי שיהיו להם שני ילדים, שהקטן יהיה על הספקטרום. רציתי את האוטיזם ברקע, ובפרונט – רומן ארוטי. אז רציתי. התברר שלפעמים הכתיבה מחליטה עבורנו ותוך כדי כתיבה, זנחתי את הרומן הארוטי, והילד התפרץ למחזה ודרש את מקומו, כאילו הוא אומר לי ‘מה נראה לך? שתשימי אותי ברקע? הצחקת אותי. אני הנושא שלך’. הבנתי שהוא צודק, וחזרתי לזירת הפשע, לרגע של האבחון ולטלטלה הגדולה שקורית כשאומרים לך שמשהו לא בסדר עם הילד שלך”.
מה המסר של ההצגה?
“לפני המסר, ההצגה נותנת הצצה לתוך בית בו הבן אובחן כאוטיסט, וחושפת את המורכבות והאדוות השונות שיש לבשורה כזאת. ולגבי המסר, אני חושבת שרציתי לומר שחשוב לדבר על הקושי, להתמקד בהישגים הקטנים שבדרך ולהתייחס להכול עם הרבה הומור”.
ההצגה “קצר” מוצגת בימים אלו בתיאטרון באר שבע, ובקרוב גם ברחבי הארץ.
