איש עם עיוורון לוקח מצלמה ומחליט לצלם סרט דוקומנטרי על אדם אחר עם עיוורון. אישה עיוורת מביימת סרט דוקומנטרי על עצמה. נשמע אולי שזה לא יתכן, אבל זו המציאות בסדנה הראשונה מסוגה בעולם שהוביל בשנה האחרונה יוצר הקולנוע והבמאי ברק הימן, בשיתוף עם הספרייה המרכזית לעיוורים ובסיוע הקרן החדשה לקולנוע.
בסדנה השתתפו שמונה אנשים בכל הגילים, והיא כללה שמונה מפגשים פרונטליים, ביניהם גם סדנה מעשית. לכל משתתף או משתתפת הוצמד צלם מקצועי, פעמים רבות בעל רקע וניסיון בבימוי, לצד יוצרים בולטים נוספים בסצנת הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי.
הקרנת הבכורה החגיגית של הסרטים הקצרים שנוצרו במסגרת סדנת הדוקו הייחודית של הימן הוקרנו ביום ראשון האחרון, יום אחרי שברחבי העולם ובישראל ציינו את יום שוויון ההזדמנויות לאנשים עם מוגבלויות. העיתוי לא מקרי בכלל.
“לא הבנתי איך דבר כזה יכול להתקיים”
“בגלל שאנחנו מלמדים בימוי דוקו בכל מיני מסגרות, זה היה לנו מאוד טבעי, ואני חושב שזה גם מה שהביא את הספרייה לפנות אלינו. הם ראו שהמפגשים שלנו יצרו כימיה מאוד טובה בינינו לבין הקהל”, מספר הימן, מנחה הסדנה ובמאי דוקומנטרי בעל ניסיון רב שנים. “זה התחיל דרך זה שהספרייה לעיוורים הנגישה סרטים שלי. בשנים האחרונות עשינו כמה הקרנות מרגשות מאוד שבהן הונגשו לעיוורים בין חמישה ל-10 סרטים. ההנגשה כוללת קריינות שמתארת כל מה שקורה על המסך. זאת חוויה מיוחדת, מפתיעה וחזקה בעוצמתה. בשנייה הראשונה שהציעו לי, לא הבנתי איך דבר כזה יכול להתקיים, אבל תוך 10 שניות התחושות התחלפו בסקרנות, בעניין ובהתרגשות גדולה”.
בין יצירותיו של הימן אפשר למצוא את הסרט המצליח “דני קרוון”, את הסרט זוכה פרס חביב הקהל “מי יאהב אותי עכשיו?” (אותו ביים יחד עם אחיו תומר), את “החבר דב” ועוד סדרות וסרטים רבים. כיום הוא משמש כראש המחלקה לקולנוע במכללה האקדמית בית-ברל. לפני כשנה פנו אליו מטעם הספרייה המרכזית לעיוורים בהצעה להקים סדנה ייחודית מסוגה בארץ ובעולם, והוא לא היסס לרגע. “כשקיבלתי בקשה להקים סדנת בימוי דוקו לעיוורים, מיד הסכמתי. גם אחי תומר לקח חלק בחלק מההנחיה של הקורס (שני האחים מוכרים כ”האחים הימן”, והם יצרו יחד סרטים רבים – ג’.ב), אבל בגלל שהסרט שלו ‘אני לא’ עלה בדיוק לאקרנים, אני לקחתי פיקוד ונהניתי מכל רגע. התאהבתי במשתתפים ברמות קיצוניות, ולא הסכמתי שאף אחד יתקרב אליהם מלבדי”, הוא משחזר.
“חלמתי במשך שנים לעשות דוקו”
אחד המשתתפים הבולטים הוא ירון בן יעקב, שיצר סרט על איציק, שנולד חירש ועיוור וחי במשך 47 שנים בעולם של דממה. איציק משחק בהצגה “לחם” בתיאטרון “נא לגעת” וגם הוציא ספר שירים. המגבלות שלו לא מנעו ממנו ליצור. “החלטתי לספר את הסיפור של איציק, אבל לא הייתי בטוח איך אתמודד עם זה. אני בתהליכי התעוורות, והוא לא רואה ולא שומע וזה קצת העיר את הפחדים שלי”, מספר בן יעקב.
בן יעקב, כבד ראייה שהולך ומתעוור בשל מחלת עיניים תורשתית, מספר כי ההצעה להשתתף בסדנה הגיעה בזמן. “כחובב דוקו מושבע, חלמתי במשך שנים לעשות סרט דוקו, כך שברגע שההצעה הגיעה, ידעתי שאהיה שם. הרי כי מתי יהיו לי עוד הזדמנויות כאלה? יש משפט שאומר שהמורה מגיע כשהתלמיד מוכן. כשפגשתי את ברק, הוא נתקל בתלמיד מוכן ונרגש, כי אני רואה את עצמי כיוצר. בסופו של דבר מדובר כאן באנשים שלמרות המגבלה, הם יוצרים ועושים לא פחות טוב מכל אחד אחר”.
“את איציק פגשתי לפני 14 שנה כשהעיוורון עוד היה רחוק ממני ומפחיד”, הוא מספר. “היום העיוורון בתוכי והוא פחות מפחיד. אני מרגיש כאילו התחדדו אצלי חושים חדשים ונפתחו לי חיים חדשים ושווים יותר ממה שהיו לפני. כיום יש לי ההזדמנות להגשים המון דברים שאני רוצה לעשות. אני חושב שתשוקה למשהו זה המנוע הכי חזק שיש. לא משנה מה המגבלה ומה עומד לפניך, אין דבר שעומד בפני הרצון. פגשתי עיוורים מעוררי השראה, שהם מאוד עסוקים ועם המון תחומי עניין. הרצון לעצמאות מאוד חזק עבור אנשים עם מוגבלות כמו עיוורון, כי כשמאבדים את הראייה משתמשים בכל מה שיש כדי להמשיך את החיים”.
“היום לא מעניין אותי איך אני נתפס בעיני החברה כעיוור”, הוא מסכם. “היום אני יותר מעז, עם הרבה יותר ביטחון. למרות שלפעמים יש רגעים קשים, אני לא נותן לזה לנהל את החיים שלי. אני עובד ואיש משפחה והכל בסדר. אף אחד לא מבטיח לנו גן של שושנים. החיים הם מתנה, וגם אם המתנה היא לא מה שביקשנו בדיוק, הם עדיין מתנה. אני מאוד גאה בעצמי, אני מודה לספרייה, לקרן לקולנוע ולברק, ומתרגש מאוד”.
“הצורך ליצור מרחב מאפשר לפעולה”
“כאנשים עיוורים אנחנו לפעמים צריכים עזרה, צריכים לקבל כלים על מנת לפרוץ את הגבולות של עצמנו”, מספרת עמליה חציר, משתתפת נוספת בסדנה. “אישית יצרתי סרטוני וידאו ארט שונים, וחלק מהם הוצגו בתערוכה. יש משפט שלקוח ממחאת השחורים באמריקה – ‘כדי לשנות צריך לפרק את ביתו של אדון בעזרת הכלים שלו’. אנשים עיוורים רוצים להוכיח לחברה שהמגבלה בעיוורון חלקה הגדול נעוץ בסביבה ובתנאים שמאפשרים או אינם מאפשרים פעולה. מעבר לפגיעה החושית, יש צורך ליצור מרחב מאפשר פעולה, ולחברה יש כוח להגביל או לאפשר שילוב”.
“יצירה במרחב החזותי מדגימה ומדגישה זאת. סרט של עיוור הוא שימוש בכלי האדון על מנת ליצור שינוי חברתי ותדמיתי, תוך עיסוק בתכנים האישיים והקשיים בעיוורון”, אומרת חציר. מעבר למילים הגבוהות, ליצור סרט היה ונותר חלק מהחלומות שלי. זה כיף עצום. ניתנה לי הזדמנות נדירה לעבוד עם הטובים ביותר, תוך הקשבה לצרכים וליכולות המיוחדות שלי. הליווי של ברק היה משמעותי, מקצועי, תומך וחומל. אני מודה לכל מי שיזם ואפשר את הסדנה הזו. זו הייתה חוויה מעצימה ומהנה”.
“הצורך ליצור מרחב מאפשר לפעולה”
כשנשאל הימן מה ההבדל בין במאי רואה לעיוור, הוא ענה: “ברמת הרגש, הסקרנות והיזמות אין הבדל בין אנשים עיוורים לרואים. אם הבעיה היא עניינים טכניים, אז ניתן לפתור אותם. בסופו של דבר הקשיים והשאלות הכי קשות שהתמודדתי איתן במהלך הסדנה, היו מאוד דומות לסדנאות של אנשים רואים. כי לעשות סרט שיהיה רגשי, דרמטי, עמוק, מעניין, סוחף, לעיתים מצחיק, נוגע, לא משעמם וקומוניקטיבי, זה דבר שמאוד קשה לביצוע. זה לא שהכול עבד חלק, היו מהמורות בדרך, אבל הן לא היו קשורות רק ללקות הראייה של האנשים, אלא לזה שמדובר באנשים שלא עשו סרט לפני כן”.
“אני מתבייש בפקפוק ובהרמת הגבה שלי בפעם הראשונה ששמעתי על הרעיון של הקמת הסדנה”, הוא אומר. “היום אני תוהה איך זה ייתכן שזאת הפעם הראשונה שדבר כזה קורה בארץ ובעולם כולו. משתתפי הסדנה והגיבורים של הסרטים שהם עיוורים כולם, מוצגים באופן מאוד גיבורי ולא קורבני. הגיבורים שלנו הם גיבורים תרתי משמע. הם לא מעוררי רחמים, אלא מעוררי התפעלות וזה מפוצץ אותי בגאווה ומצפה כבר לפעם הבאה”.
“מה שהרגשתי מהחבר’ה שהשתתפו בסדנה, שמדובר באנשים אינטליגנטיים, מודעים, חריפים, שנונים, מעניינים ואמיצים. אני רק ניסיתי לתת להם את הכלים. הם הביאו רעיונות לסרטים קצרים, לאחר מכן הייתי שולח אותם לתחקיר כתיבה וצילום, עוטף אותם במחמאות ופידבקים חיוביים ומעצימים כשצריך, ונותן להם בראש כשצריך”, מסכם מנחה הסדנה. “כבר קיבלנו פניות רבות של אנשים ששאלו מתי תפתח סדנה נוספת, ואני מאמין שתהיה המשכיות”.
