לפעמים שוויון בכדורגל הוא הניצחון הגדול ביותר

מאת אלעד אמסלם

האמת, קצת חששתי. מה לאדם מוגבל יש לחפש בקטאר בין מאות אלפי האוהדים שמוחאים כפיים, קופצים ושרים לנבחרות שלהם. אבל החששות שלי התפוגגו מהרגע שנחתתי על אדמת המדינה המפרצית המזמינה, שגרמה לכל אחד להרגיש הכי נוח שבעולם. אלא אם כן אתה אוהד של ברזיל שנאלץ לחזור הביתה בלי הגביע, אבל זה כבר לכתבה אחרת.

תחילתו של החלום לפני כשבועיים. “תתחיל לארוז, אתה טס למונדיאל”, בישר לי איש מעמותת “הגשמת חלום”, שמטיסה אנשים עם מוגבלויות למשחקי ספורט גדולים בחו”ל. לא יכולתי כמעט לענות לו מרוב התרגשות. נשימתי נעתקה ולבי התמלא בשמחה גדולה. אני, אלעד, עם מוגבלות בפלג ימין של הגוף, מצטרף למשלחת של 36 חניכים ועוד 30 אנשי צוות לטורניר הכדורגל הכי חשוב בעולם. למתבונן מהצד נראה היה שאני שוב מתפלל באמצע היום, אבל לך תספר שאתה בסך הכל משנן את שמות השחקנים מכל הנבחרות.

קטאר. יום ראשון, 22:00, בדרך לאיצטדיון “אל בית”. בכבישים מתנוססים דגלי הנבחרות כולן. צבעי הסגול-לבן של המדינה המארחת נמצאים כמעט בכל פינה וצומת אפשריים. תמונות של ניימאר, רונאלדו ונוייר עוטפות את בנייני הענק שבנו כאן. הרחובות מלאים בחניוני נכים. דומה שסללו שבילים מיוחדים ובנו תחנות איסוף לאנשים עם מגבלה כדי להקל עליהם לנוע בקלילות ממקום למקום. כאדם עם מוגבלות, אני מתרגש לראות כיצד הקטארים התאימו את עצמם לבואם של כל כך הרבה תיירים עם מוגבלויות. לא נתנו לאף אחד להישאר מחוץ לחגיגה הגדולה.

מתקרבים לאיצטדיון. השעון מסמן שבעוד עשר דקות שריקת הפתיחה. לחץ גדול. נספיק או לא? כרגע מה שחשוב הוא להשתחל מהר לתוך התורים ולהגיע למקום שלנו ביציע. אלפי אוהדים עטופים בצבעי אדום-לבן של אנגליה וירוק-צהוב של סנגל עומדים נרגשים אחד אחרי השני עם צופרים ודגלי הנבחרות בשערי הכניסה, מחכים לרגע בו יעברו את שלב הבידוק לעבר האיצטדיון. ואנחנו איתם.

ואז הכל התברבר

הכניסה הראשונה עוברת חלק, אבל משם הכל מתברבר. כל מי ששאלנו מחוץ ליציע הוביל אותנו למקום אחר, והחשש הגדול מתחיל לנקר, שלא תתפתח מהומה חלילה. ובכן, דווקא ברגע הכי לחוץ, כשהסבלנות כבר נגמרת והייאוש מתחיל לצוץ בנגיעות קטנות ושקטות, מופיע נהג קטארי עם רכב גולף ומציע להקפיץ אותנו הכי קרוב למקום שלנו ביציע. אנו נכנסים שמחים ומאושרים. גם הספקנו להיכנס בזמן וגם לקחת איזה קולה למשחק (כי בירה אסור, אתם יודעים).

במגרש הצבעוניות חוגגת, ולא רק על הדשא. אני צועד ליציע של אנשים עם כיסאות גלגלים ויש בי שמחה בלב שהאיצטדיונים והסביבה נגישים, דבר שאמור להיות מובן מאליו בכל מדינה, בטח במדינה שמארחת מונדיאל. כשאני מסתובב מסביב לאיצטדיון, אני מבחין שאני לא לבד: רכבי הגולף נעים מצד לצד ולא משאירים אף אחד ללא מענה. אנשים שמתניידים על כיסא גלגלים יחד עם מלוויהם מגיעים בקלות למקומות המכובדים המיועדים להם. מסביבם אוהדים בצבעי לבן-אדום שמרעידים את המגרש ודוחפים את קבוצתם לניצחון המיוחל. “השוטרים ליוו אותנו לאורך כל הדרך”, סיפרו דניאל ועילי מ”הגשמת חלום”, “לא עלינו אפילו מדרגה אחת. במקום הישיבה היה גם מעקה כדי שאדם עם מוגבלות יוכל לעמוד ולצפות במשחק. זו פשוט חוויה בלתי נשכחת”.

גם באירועים פחות גדולים ונוצצים

חזרתי לארץ. הזיכרונות מהגולים, מהאווירה ומהאוהדים ביציעים וברחובות יישארו אצלי זמן רב (ותודה שוב לעמותת “הגשמת חלום”. אך מעבר לכל החוויות העצומות, אני חושב שמונדיאל 2022 עבורי ייזכר כמי שהבהיר לי שעתיד הנגישות כבר כאן. עכשיו נותר לקוות שנלמד איך מנגישים את המגרשים גם בישראל, ולא רק באירועי ענק, גם באירועים פחות גדולים ונוצצים אבל בעלי משמעות למי שלא יכול לעלות מדרגות או להיכנס עם כיסא הגלגלים שלו פנימה.

כי שוויון אולי מוביל להארכה ולפנדלים, אבל בעיקר הוא נותן לנו הרגשה טובה ביציעים. וזה, אם תרצו, הניצחון הגדול ביותר.

אלעד אמסלם הוא בוגר קורס העיתונות הראשון של מפעל הפיס, “ידיעות אחרונות-ווינט” ואתר “שווים”