מאת טל אשר
את המאמר הזה הקלדתי חודש. היה לי קשה פיזית להקליד כל מילה ומילה כי היד שלי רועדת מסיבות נוירולוגיות. היה לי קשה נפשית כי לקחו לי את מסגרת התעסוקה השיקומית ואת התקווה לדיור מחוץ לבית עם חברות. כל הזמן הקלדתי כדי לספר את הסיפור שלי. לא ויתרתי.
כל כך הרבה שנים לא יכולתי לספר מה אני חושבת ומרגישה. ישבתי במסגרת התעסוקה ושמעתי את הזלזול, את ההשפלות, את הצעקות, את העצבים על כולם. ראיתי איך מענישים אותי ואת חבריי, ולא יכולתי להגיב. היום אני מקלידה. אני יודעת שלמילים שלי יש כוח ומשמעות, ואני לא מוכנה לשתוק יותר. אני רוצה להגן על החברים שלי שלא מדברים או מפחדים לספר, שכולם יידעו שאנחנו בני אדם חושבים ומרגישים ויפסיקו לזלזל בנו.
מרכז תעסוקה 1: שמו אותי בחדר מבודד
לפני שנתיים הפסקתי ללכת למרכז התעסוקתי שהייתי בו שש שנים. המקום לא התאים לי וליכולות שלי. הלמידה שם הייתה ברמה מאוד נמוכה והעיסוקים חזרו על עצמם. הצוות כעס והתנהג אליי בחומרה. נהג בי כמו חיה פצועה ומדבקת. נכון, הייתי פצועה בגופי ובנשמתי. במשך שנים המטפלת האישית שלי התעללה בי ואף אחד לא ידע. אני סחבתי את כל הכעס והכאב, ואף אחד לא היה רגיש אליי. לא ראה אותי. זה היה תסכול כפול, ואני התמוטטתי כל יום בבכי.
הצוות כעס עליי. הענישו אותי. הכניסו אותי לחדר מבודד ודרשו ממני להירגע כי אחרת אישאר שם. למזלי, באותה תקופה כבר התבטאתי בהקלדה ואמרתי שאני לא רוצה להיות שם יותר. אמא שלי הוציאה אותי מהמקום ועזבה את העבודה כדי להיות איתי. במשך שבעה חודשים היינו אמא ואני יחד בבית. לשתינו היה קשה. אני בכיתי בלי הפסקה ואמא לא הצליחה לעזור לי.
האנשים הטובים שאני מכירה לא נמצאים במסגרות התעסוקה האלה, וחבל. אם הם היו שם, היה לנו טוב. כל מה שצריך זה לאהוב אותנו ולהבין שהחיים שלנו קשים. אם אחד מאיתנו צועק, מכה, מקלל או בוכה – זה בגלל שהוא סובל. צריך לאהוב אותו ולא להרחיק או להעניש אותו. אבל לי הציקו ואותי בודדו.
מרכז תעסוקה 2: האשימו את המשלבת
עדיין הייתה תקווה: חיכינו שימצאו לי מקום תעסוקה אחר מתאים יותר. בסוף קיבלתי הצעה שמאוד התרגשתי ממנה. זה היה מקום תעסוקתי בחוץ, בסביבה ירוקה ורגועה, עם חברים מדברים ועצמאיים. מרוב ההתרגשות היו לי מדי פעם התפרצויות בלתי נשלטות. ואז הגיע היום. נכנסתי בשמחה עם בחורה שהייתה צמודה אליי ועזרה לי להקליד. השתתפתי בכל השיעורים ובכל הפעילויות. סוף סוף עשיתי דברים אחרים עם חברים שאהבתי.
ואז הנשים בצוות התחילו להטיל ספק ביכולות שלי. מדי פעם התפרצתי והיה קשה להן להאמין שאני חכמה כמו שנראה מיכולת הכתיבה שלי באייפד. הן התחילו להתלחש עליי ועל הבחורה שליוותה אותי, והאשימו אותה שהיא כותבת במקומי. הן שפטו אותי על ההתנהלות שלי בעבר במסגרת הקודמת, בתקופה שלא יכולתי להביע את עצמי בהקלדה, ולהסביר לסביבה מה אני מרגישה או רוצה.
הרגשתי שהצוות לא נותן לי הזדמנות, לא מבין מי אני באמת, מדבר אליי בטון ילדותי, מקטין אותי, לא פונה אליי במפגשים כדי לשמוע את דעתי בהקלדה. הן ריכלו עליי באנגלית. המשלבת הסבירה להן שאני מבינה מה הן אומרות. הן ענו בזלזול: “כן, בטח, ממש”, והעיפו את המשלבת מהשיעור. הרגשתי שאין לי הזדמנות להוכיח את עצמי באמת, כי העבר הלך לצידי בכל יום בו הייתי שם.
זו כבר הייתה המסגרת התעסוקתית השנייה שרצו בה עציץ ששותק, אבל אני גמרתי לשתוק. כשלא טוב לי, אני מקלידה ומספרת. אז שוב שלחו אותי לחדר צדדי. שמו אותי בצימר שהיה במתחם. זה נשמע נחמד, כאילו הייתי בחופשה, אבל למעשה זה היה עונש. החליטו לנתק אותי מהחברים. במשך שלושה חודשים הייתי מבודדת עם המשלבת בצימר והתגעגעתי לחברים. מדי פעם שלחו חברים לבקר אותי בצימר או להביא לי אוכל ולאכול איתי. הם חשבו שזה נחמד, אבל זה רק החמיר את המצב והרגשתי כאילו אני בכלא ושולחים לי מבקרים.
המשפחה ביקשה לשלב אותי חזרה במסגרת, שייתנו לי הזדמנות שווה, בלי תחושה שאני על הכוונת כל הזמן ובוחנים אותי. שלא משנה מה אמרתי, או אפילו אם הצלחתי רוב הזמן. הם בחרו להיתלות באירועים בודדים כסימן לכישלון, כהוכחה לכך שאני כישלון. הם לא הסכימו לקבל אותי בחזרה, למרות שהמפקחת אוהבת אותי ולטובתי. היא כעסה עליהם ומכיוון שהאמינה למה שדיווחתי בהקלדה, הכניסה מצלמות למתחם. אני הצלתי גם את החברים שלי מההתנהגות של הצוות.
בית לחיים: אמרו שאני צריכה אשפוז
נותרה לי עוד תקווה אחת. במשך הרבה זמן התרגשתי מאוד מזה שאני עומדת לעבור לגור עם חברות בבית לחיים, אבל התעסוקה והבית לחיים שייכים לאותה עמותה. בגלל המצב המורכב בתעסוקה קראו לי לשיחה עם ההנהלה. הגעתי לשיחה עם אמא ואשת מקצוע והם איימו: “אם תתנהגי לא יפה נצטרך להוציא אותך”. להוציא? כבר קנו לי דברים יפים לחדר! כבר פגשתי את כל הבנות! המשיכו להעליב אותי בשביל שאוותר על הדירה. קראו להורים לעוד שיחה ואמרו שהחברים מפחדים ממני, שההורים שלהם מתלוננים עליי כי אני בוכה, שאני צריכה תרופות, שאני צריכה אשפוז. אבא ואמא רצו לפסיכיאטר שלי שהוא מנהל מחלקה, מומחה באוטיזם. הוא הראשון שידע בדיוק מי אני, ראה את הנפש שלי, עוד לפני שהצלחתי להקליד. הפסיכיאטר אמר שאני ממש לא צריכה אשפוז או תרופות, ושהתרופה הכי טובה זה להתרחק מהסביבה הרעה הזאת, שלא מבינה ולא תבין אותי. הוא המליץ שאצא מהתעסוקה ואלך רק ללמוד. שבהמשך אלך לדיור עצמאי עם צוות שלנו, בשליטה של ההורים ושלי, ואהיה מוקפת באנשים טובים שיידעו איך להתייחס אליי.
אני מאוד מאוכזבת כי חשבתי שסוף סוף החיים שלי משתנים. כל אדם שהיה עובר את מה שעברתי היה מפחד מהעולם כולו. במקום לחבק ולאהוב אותי קיבלתי עונשים ואיומים. אני רוצה שכולם יידעו שלכל אדם יש חלומות שהוא רוצה להגשים, גם אם הוא נראה כמי שלא מבין. החלום שלי הוא לנהל חיים בוגרים עם דירה ולימודים ואפילו בן זוג. היום אני מרגישה טוב יותר עם עצמי, אני בבית כרגע ולאט לאט אני מחלימה.
ובכל זאת, משהו אופטימי
אני רוצה לסיים במשהו אופטימי: יש אדם בשם אברהם שמקדיש הרבה מזמנו בשביל לבנות מתקן שיעזור לי להקליד לבד. הוא עובד על זה שנה שלמה כל ערב, והוא עומד לסיים. אני מאמינה שאלמד להשתמש במתקן ולהקליד לבד ואז אני אוכיח לכל מי שלא האמין בי כמה אני חכמה. אני מחכה להיות עצמאית, ואני בטוחה שאגיע רחוק ואתם עוד תשמעו עליי.
