“ילדה בבית משוגעים”, היא הרצאה לא שגרתית ותיאטרלית, בה מספרת רותם פאר (35), מייסדת ומנכ”לית עמותת לנפ”ש, על החוויה המטלטלת באשפוז שלה בכפייה בבית חולים פסיכיאטרי כשהייתה בת 13 בלבד. ההרצאה כוללת שירים שמבוצעים על ידה, ומלווים בקטעי מוסיקה עוצמתיים ומדויקים. הסיפור של פאר מסופר במהלך ההרצאה בת השעה בצורה כואבת, צינית והומוריסטית, ומטרת ההרצאה היא להעלות את המודעות למתמודדי נפש, ולשבור סטיגמות עליהם.
“אני יזמית בנשמתי”, מספרת פאר על עצמה. מעבר להיותה אמא לאיתמר בן ה-9 ובעלת תואר שני, היא גם יועצת וכותבת תוכן במשרד הבריאות, מנהלת קהילות של למעלה מ-40 אלף מתמודדי נפש ושותפה בוועדה לשיפור חווית המאושפזים בבית החולים “לב השרון”. “אני גם מעבירה הרצאות לשוטרים במטרה לשפר את המפגש בינם לבין מתמודדי נפש בזירה”, היא ממשיכה, “יועצת מוסמכת למשברים נפשיים וזוכת מגן שר הבריאות למתנדבים המצטיינים של שנת 2022. מעבר להכול, אני אוהבת, נלהבת, סקרנית ונפעמת מהיצורים הכי מדהימים שיש – בני אדם”.
איך הגעת למוסד פסיכיאטרי בגיל 13?
“עברתי חרם אכזרי בבית הספר. נידו אותי והשפילו אותי אורח קבע, ואז התפרצה לי מאניה שעזרה לי לשרוד את העצבות הזאת. בעקבות התפרצות ההפרעה, ברחתי מהבית וגרתי באוהל בגן ציבורי. כשלא רציתי לחזור הביתה, ההורים שלי התלוננו במשטרה ובמשטרה אמרו להם שהם לא יכולים לקחת אותי בכוח, ושהם יכולים לשלוח אותי לבית חולים פסיכיאטרי. כך הם עשו”.
“הייתה לי חוויה מאוד טראומטית במחלקת הנוער הסגורה בגהה. קשרו אותי שבע פעמים בחמישה חודשי אשפוז, השפילו אותי, נהגו בי באלימות בחלק מהפעמים. יצאתי משם עם פוסט טראומה מורכבת כרונית. גם עברתי אלימות מצד מאושפז ונאלצתי להגיע למיון, ראיתי ילדים חותכים את עצמם ומנסים להתאבד. אבל אהבתי את הילדים שם, וזה נתן לי כוח להמשיך. כשהשתחררתי היה לי קשה להיפרד מהם, להמשיך הלאה ולחזור לאותו בית ספר שבו עשו עליי חרם”.
מה עוברים בדרך?
“פלאשבקים בהם את קשורה למיטה בגיל 13, עושה על עצמך פיפי, בחדר ריק, זועקת את נשמתך וכאבך לשמיים ואף אחד לא נכנס לבדוק אם את בסדר. הרבה מאוד זיכרונות קשים, חוסר אמון במבוגרים ובעולם. זה לחיות עם כאב גדול ואמונה שמשהו אצלך לא בסדר, שאת פגומה, עם תחושה שחבל שנולדת. תודה לאל, אחרי הרבה מאוד עבודה עצמית אני במקום אחר היום”.
איך העברת את סיפורך להרצאה?
“זה היה תהליך לא פשוט כי במהלך כתיבת ההרצאה הוצפתי בזיכרונות קשים ואפלים, אך לטווח הארוך זה עשה לי טוב ותרם לי לתהליך ההחלמה. בן הזוג שלי המוכשר ראיין אותי, וכל פעם שהתפרצתי הוא חיבק וחיזק והזכיר לי שאני אמיצה. הוא עזר לי לגרום לזה להצליח. כבר העברתי מעל 50 הרצאות בשלוש השנים האחרונות, ומה שעזר לי להמשיך היו האנשים המדהימים שפגשתי בדרך ונתנו לי פידבקים מרגשים”.
הצצה ל”ילדה בבית משוגעים”
“הפסיכיאטר הסתכל לי בעיניים ושאל שאלה אחת: ‘רותם את רוצה למות?’ למרות שהייתי רק ילדה משוגעת, זה היה רגע של שפיות. התחלתי ממש לנתח מה יהיו ההשלכות לכל תשובה שלי. הבנתי שאם אני אגיד לו שאני לא רוצה למות אז הוא ישחרר אותי הביתה ולא רציתי לחזור למקום שאף אחד לא רוצה אותי בו. אז למרות שממש לא רציתי למות אמרתי לו: “כן, אני רוצה למות”. אמנם ידעתי לאן אני לא רוצה להגיע, אבל אם הייתי יודעת לאן אני כן אגיע, כנראה שהייתי אומרת לו “לא”. לא הבנתי איך הם הולכים לקשור אותי אם אין להם חבלים או אזיקים. אבל אז, הם השכיבו אותי על הבטן, הורידו לי את המכנסיים, תקעו לי מזרק בתחת, הרימו לי את המכנסיים, הפכו אותי על הגב, שמו את הידיים והרגליים שלי על הדפנות של המיטה ואז הבנתי למה אין להם חבלים; בכל דופן יש ברזל עגול שמתרומם וסוגר לי את הידיים והרגליים. תוך דקה הייתי רפויה לגמרי והם יצאו מהחדר. נשארתי בחדר רועדת. ואז באותו הרגע הבנתי שמעכשיו אני לבד בעולם. שניה לפני שנרדמתי במיטת הברזל, קשורה בברזלים כבדים, נפרדתי מרותם הקטנה וקיבלתי את הזהות החדשה שלי: מאושפזת בבית משוגעים”.
הסיפור הקשה הוליד כוחות חדשים
“הקמתי את הבייבי שלי, עמותת לנפ”ש, לפני שנתיים פלוס”, מספרת פאר. “אחרי שיצאתי לאור והקמתי את הקהילות שלי, עם הזמן הפכתי לאוטוריטה בעולם הנפש והוצפתי בהרבה מאוד פניות של אנשים שלא מצליחים לממש את הזכויות שלהם, שנמצאים במשבר ושרוצים להתאבד. לא יכולתי לענות לכל הפונים, אז החלטתי להקים את העמותה כדי שיצטרפו עוד אנשים לשורותיה. לא פחות חשוב – ידעתי שזה יביא לי הרבה מאוד משמעותית ותחושת שליחות, וזה אכן מחזיק אותי כל יום ונותן לי סיבה לחיות”.
היא מוסיפה כי “העמותה הוקמה במטרה לשפר את איכות החיים של מתמודדי הנפש בישראל ולשבור את הסטיגמות. יש בעמותה מספר פרויקטים, ממיצוי זכויות מול ביטוח לאומי, דרך מפגשים חברתיים, הסברה בבתי ספר ופעילות ברשתות החברתיות – ועד הקמת ועדה לשיפור חוויות המאושפזים בבתי החולים. במיצוי זכויות טיפלנו בשנתיים האחרונות קרוב ל450 פניות ואנחנו עושים את הכי טוב שלנו בלי אף תקציב. זה לא פשוט”.
איך זה לזגזג בין שני המקבילים?
“זה לא פשוט להיות חלק ממשרד הבריאות וגם להעביר ביקורת על מערכת בריאות הנפש. גם לא פשוט להעביר ביקורת על חברי כנסת כי בסוף אתה צריך את התקציבים שלהם. לכן אני משתדלת גם לראות את הצדדים החיוביים ויש כאלה. סל שיקום מתרחב ומייצר שינוי, נפתחים בתים מאזנים ועוד. הזגזוג בין מצב נפשי מורכב לבין הצלחה ופרודוקטיביות זה עניין של הרגל. והאמת כשאת צריכה לקום לאירוע שהפקת של מעל 100 מתמודדי נפש אין לך זמן ליפול אז זה מחזיק אותי בחיים. אני גם רואה כמה השראה אני נותנת לאנשים וגם מרגישה מחויבות לצעוק בשמם של אוכלוסייה שאין לה קול. וכן, יש נפילות, לפעמים קשות. אבל יש יותר הצלחות ומשמעות במסע החיים שלי ותודה לאל על זה”.
“כל פעם שבית חולים משתמש בשיטת הריסון האכזרית וקושר בני אדם אלוהים בוכה בשמיים. הוא לא מבין איך בעולם שלו קושרים אנשים. יש לי ביקורת על התרבות הארגונית בבתי חולים פסיכיאטרים, על כך שמערבבים אנשים טובים שסובלים מבעיות נפשיות יחד עם אנשים שביצעו פשעים ולא יכלו להעמיד אותם לדין. ברגע שמערבבים ביניהם גם הצוות וגם המטופלים חווים אלימות קשה וזה נותן לגיטימציה להשתמש בשיטות הריסון האכזריות”.
