בשבוע שעבר קיבלתי הודעת ווטסאפ מהעורך שלי: “רוצה ללכת לקולנוע לכתוב על סרט חדש?” פייר, התלהבתי. הרבה זמן לא הייתי בקולנוע, ואם כבר אני נשלח מטעם העבודה, אז יש לי פה שתי ציפורים במכה אחת. ישר אמרתי כן. אבל אז הוא אמר שלסרט קוראים “מחשבות נפלאות” והתפקיד הראשי הוא של בחור עם שיתוק מוחין, כמוני.
באותו רגע המחשבות הנפלאות הסתיימו. גם על הסרט וגם על מי ששלח אותי אליו. תחשבו שאתם גוועים ברעב ואני שואל אתכם אם אתם רוצים לאכול. אתם אומרים “כן” בהתלהבות, ואז אני מביא לכם ג’וקים כאלה שאוכלים במשימות בהישרדות. אולי קצת הגזמתי, אבל הבנתם את הכיוון…
אמרתי לעצמי, טוב, גם אם אני לא אתחבר לסרט, בוא ניקח את זה כעבודה נטו. בדקות הראשונות עוד הייתי סקפטי; הייתי מוטרד בעיקר ממה אני אכניס לטור ומה לא. ואז, אחרי איזה רבע שעה, בלי לשים לב, התחלתי להיסחף. התמימות והשנינות של איגור, הדמות הראשית, כן, זה עם השיתוק מוחין, תפסו אותי חזק.
משהו בו, ובמיוחד בקשר שלו עם לואי, הקברן שאותו הוא פוגש בתחילת הסרט (במהלך אירוע מצער), הזכיר לי סיטואציות מהחיים שלי. איגור לא מהסס אף פעם לבקש עזרה מלואי, כל הזמן, ולואי תמיד נענה לו. לא נעים לו להגיד לו לא. חשבתי שאיגור מגזים לגמרי. מה, הוא לא רואה שללואי אין כוח? כשאני נזקקתי לעזרה בהרבה דברים ושיגעתי אנשים, הרגשתי חרא. אז איך זה שלאיגור זה לא מפריע?
מצד שני, כשלואי מתלונן על החיים שלו, איגור בוחר להתעלם, כאילו אומר: “אני הייתי שמח לקבל את הבעיות שלך, שאתה עושה מהן עניין כזה גדול”. הזדהיתי עם זה. גם אני הרגשתי ככה לא פעם ולא פעמיים. “אני גם צריך לסבול את הבעיות שלי”, התמרמרתי בקטעים האלה, “וגם לשמוע אתכם מקטרים על בעיות שאני הייתי שמח שיהיו לי? בחייאת”.
נקודת הכאב הגדולה של איגור היא ההרגשה הקבועה שלו שהוא שווה פחות מאחרים, ובעיקר לא יכול לגרום אושר לאישה (כלשהי) ולהצליח להקים איתה בית. במהלך הסרט הוא עובר חוויה משמעותית שבסופה משהו משתנה: הוא בכל זאת יכול לגרום אושר לאחרים, למרות כל המגבלות, ולהיות בעניין הזה כמו כולם. ברגע השיא, כשהוא מרגיש שחרור אמיתי, הוא יוצא לרחוב וצועק: “לא אכפת לי מה חושבים עליי”.
אם נהיה כנים עם עצמנו, כמעט כולנו חושבים כמעט כל הזמן מה יגידו עלינו ופועלים בהתאם כדי שיאהבו אותנו. פעמים רבות מדי אנחנו לא עושים דברים שאנחנו נורא רוצים לעשות רק כדי שלא יגידו שאנחנו לא בסדר. בזכות איגור נזכרתי לרגע שאנחנו מוכרחים לעשות מה שאנחנו רוצים ואוהבים כי הכי חשוב זה מה שאנחנו מרגישים ולא מה יחשבו עלינו.
אז במחילה מהעורך: למרות שלא חשבתי שאצליח ליהנות בסרט הזה, לא רק שנהניתי, אלא גם לקחתי ממנו משהו לחיים. ואם בא לכם לחשוב מחשבות נפלאות באמת, אפילו רק לשעתיים, לכו לראות את הסרט הנהדר הזה.
