מאת שרון ליפקין
לרגל ט”ו באב, שהוא חג האהבה, ביקשו ממני לחזור ולספר על זוגיות בין שני אנשים עם צרכים מיוחדים – או בקיצור, מה זו אהבה מיוחדת. קצת עלינו: יעקב, בן זוגי, הוא לקוי ראייה קשה, ואני עם גמדות קלה. כשהכרנו, היינו שנינו בתוך ים הרחמים העצמיים, אחרי אהבות נכזבות שחשבנו שהן נמל הבית, אך התבררו לבסוף כטעות בניווט של ספינת האהבה.
כמו בקומדיה רומנטית עטורת פרסים, זה התחיל ביום חורפי וסוער. כמעט והחלטנו לדחות את הפגישה, אבל התעקשנו כי כבר דחינו כמה פעמים, ופחדנו שזה יתמסמס. אולי גם פחדנו ממה יהיה, ובכל פעם היה לנו תירוץ אחר שנבע מהחשש מעוד אכזבה. בסוף התגברנו על הפחד, וקבענו להיפגש במקום ניטרלי.
בפגישה עצמה היינו נבוכים בטירוף, התעסקנו באוכל ודיברנו על דברים לא קשורים. הייתה תחושה של “לך תדע מה יצא מכאן” מצד אחד, אבל הרגשנו שזה לא זה מהצד השני. עם זאת, היה משהו באוויר שלא נתן לנו לסיים את הפגישה הזו בהחלטה שמדובר בעוד אכזבה לרשימה.
בדרך הביתה ירד שוב גשם, וחזרנו במונית. יעקב, בשל גובהו, ישב מקדימה ואני ישבתי מאחורה. באותו הזמן לא ייחסתי את הישיבה שלו מקדימה לעובדה שהוא גבוה, ולכן קיבלתי את אותה תחושה מוכרת של “הנה, עוד פגישת נפילה”. אמרתי לעצמי בלב “העיקר שניסיתי”.
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 4 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
חומות הפחד הוסרו
למרות שכבר מהשיחה הראשונה באתר “לאו דווקא” הייתה לי תחושה שתהיה כאן חתונה (ועוד ידעתי באיזה אולם תהיה החתונה), חזרנו הביתה כל אחד לחייו ולשגרת יומו. הבחור נעלם, שוב? שוב התפוגגה האהבה? הרשו לי ללמד אתכם שיעור לחיים – אל תתנו לאגו ולכבוד לנצח, כי אחרי הודעה בלבד של שתי מילים (“אתה חי?”), יעקב הגיב בשמחה, דיברנו וקבענו עוד דייט.
הפעם זה היה כבר בלי חומות פחד – סתם ישבנו בכיף בארומה, ושתינו קפה. הפגישה עברה מהר מדי, והמשכנו לעמוד ולדבר מחוץ למקום. הייתה תחושה באוויר שלא רצינו שהפגישה תיגמר. כבר בדרך הביתה המשכנו לדבר בטלפון, ובלילה כבר הבנו שזה זה. אחרי שנה התחתנו, בהמשך הפכנו להורים והחלטנו לעבור לגור במקום שיתאים גם לבן שלנו – והנה עברו להן 13 שנים, מבלי להרגיש.
הניצחון המשותף שלנו
זה נחמד ללכת לקניות עם הבן שלי – הוא אחראי על המדפים העליונים, ואני על הנמוכים. זה בית אחד שמנוהל עם שלוש ידיים: אחת ארוכה, ושתיים קצרות מהרגיל. אבל, ביחד הידיים האלה חזקות יותר מארבע ידיים בריאות ורגילות. בזמן שיד אחת מבשלת, אופה ושוטפת כלים, שתי הידיים הקצרות עסוקות בחוגי יצירה והעצמה (וכשהן שוטפות כלים בין כה הבית כולו מוצף במים).
סביר גם שיהיו ויכוחים שבבתים “רגילים” אין: אחד לא רואה טוב איפה הנחת משהו, השנייה מתעקשת להוריד את הקערה מהמדף העליון, והכל נופל לה. יש ויכוחים שנובעים מהקושי, אבל כשתמצאו את דרך המלך, זה הופך לניצחון משותף. הכי חשוב – אנחנו מגדלים ילד שבסוף שנת הלימודים הכין לנו ברכה, וכתב בה שאנחנו משפחה מיוחדת, ושאנחנו מעניקים לו השראה.
הכוח והעוצמה המשפחתית שלנו לא נשארים בין ארבעת הקירות של הבית, ואנחנו פעילים בכל מיני מסגרות כדי לתת כוח גם לאחרים.
אז לקראת ט”ו באב, אם אתם מתלבטים בין לשבת עוד פעם עם השוקולד והטישיו מול הנטפליקס או לצאת להכיר – אל תחשבו פעמיים. קיימים היום כמה וכמה אתרי היכרויות חדשים, היכנסו לשם, דפדפו, ואני מחכה לשמוע בשנה הבאה על עוד זוגות מיוחדים!
