בואו נודה על האמת: החלק הכי מענג ביום הוא הרגע שהכל נגמר, ואתה יושב עם עצמך מול הנטפליקס. כמו הלום קרבות יום, שנתקל בדג זהב ועכשיו צריך לנסח את כל צרכיו בכמה משאלות פשוטות. איך לראות משהו לא טיפשי מדי, לא אפל מדי, מסוגנן ולא כבד. משהו שהוא אתה.
ככה הגעתי לסרט “העיניים של מרילין” בנטפליקס, דרמה קומית בשפה האיטלקית. תקציר העלילה: בבית חולים פסיכיאטרי, בחור ובחורה עם ראש יצירתי מחליטים להפוך מסעדה דמיונית למציאות. עכשיו הם רק צריכים מתכון שירפא את נפשם. עוד כשצפיתי בטריילר התאהבתי. אבל אהבה, כל שמעמיקים בה, היא עוטפת אותך.
בזמן שבלעתי את כל הפרקים, לצד ההנאה גם בלעתי בושה. כאחת שסובלת מהפרעות אכילה, היה לי לפני כמה שנים רעיון לסדרה מאוד דומה בעלילתה, שמפיקים יותר מרצו בה. אבל ככל שרצו, לי ירד החשק.
הרעיון היה שכמתמודדת עם הפרעות אכילה מזה 40 שנה, אכתוב סדרה קומית על הוסטל של בנות משוקמות הפרעות אכילה בצפון, שמשעמום וצורך להתפרנס מקימות מסעדה. המסעדה הופכת ללהיט, עד שבאיזשהו שלב יש מעילות בכספים. הכוח של הבנות באחדותן, ובשפה האישית שכבר רכשו, מתערער. רק לאחר חקירה נוקבת מתגלה שהמועלת היא בעצם אחת הבנות, זאת שמצבה הכי מעורער. היא רצתה לחסוך כסף, לנסוע לחו”ל, לטפל בעצמה באמת כי בארץ אין טיפול.
אז הנה ככה מצאתי את עצמי לא ממציאה את הגלגל. כמוני, אחרים כבר חשבו ויודעים את שוויו של האוכל. כמה הוא מאחד, כמה הוא מופרע כצבע גועש. יכול להילקח לכל הכיוונים. לא כסף מסובב את העולם, אלא אוכל. במוסד פסיכיאטרי, כמו גם במחלקות רגילות שאני מגיעה בהן לאשפוז מדי כמה שבועות, זמן האוכל הוא הזמן שבו יש אקשן, יש חיים. המסדרונות קמים לתחייה.
גם במוסד הפסיכיאטרי ב”העיניים של מרילין” האוכל מאחד. ועל טעם ועל ריח אין על מה להתווכח, כמו שהוכיחה אחת הסצינות שבה הגיבור הראשי מכין פסטה, טועם ומשליך; ואילו הגיבורה הראשית, שחולקת עליו בכל, מושה את הפסטה מהזבל וקובעת שזה מעדן.
אותה שחקנית מתחילה לפרסם את הימצאות המסעדה. היא קוראת לה “מרילין”, כמו העיניים של מרילין מונרו, הקסומות, המהפנטות, שאהובות על כל המחלקה. למסעדה תפקיד מרכזי בפתרון הבעיות האישיות והמשפחתיות של המטופלים.
זהו סרט מצחיק, חכם, מעז, שגילה לי הרבה על עצמי. כן, גם אני בזמן האוכל צריכה את צווחות הטלוויזיה מהדהדות מסביבי. צריכה חברה. צריכה לאכול עם מישהו.
אוכל הוא כמו דבק מגע. אתה חייב אותו, אבל הוא חד משמעי. האוכל מאחד את השורות, במיוחד לאלה הלוקים בהפרעות אכילה. זה לא מקרי. שום דבר לא מקרי. הנה, שנים אחרי שוויתרתי על כתיבת הסדרה, היא חוזרת אליי כסרט בנטפליקס.
והמציאות הכתה בי לא רק דרך הסרט, שמדגים איך ההשלמה עם האוכל מביאה מרפא גם לנפש הבוערת. בימים אלה אני בדיוק עומדת בפני החלטה גורלית. לאור מצבי המדרדר, הוצע לי להצטרף להוסטל בטבעון, עם בנות שמתמודדות כמוני. ליבי הגאה מדי אומר לי ששום דבר טוב לא יכול לצאת מלקבץ בנות עם אותה הפרעה יחד. אין לי מה לחפש שם.
ואז, בעיתוי מדהים, מצאתי את עצמי סמוקה מלצפות בסרט הזה, מקבלת אותו כמו תורה מסיני כאילו הוא אומר לי: תיראי את כוחה של אחדות השורות, ואחדות הגורל. בימים אלו, כשהכל מפולג, אולי נשב כולנו לארוחת סולחה.
אל לשכוח, יונת השלום באה רק עם עלה של זית. אוכל הוא כמו סכין: אתה יכול או לנקות, או לכלות בה.
