מדור “שווים סיפור” מתפרסם בחסות מפעל הפיס
אחרי כל עלייה יש ירידה, ומסתבר שהירידה לא פחות קשה מהעלייה. מצאתי את עצמי מנסה לבלום את הרגליים שלי על מנת לא להידרדר במורדות התלולים והסלעיים של ההר שעליו טיפסנו ממש עד לפני שעה. הייתי עייף והשרירים כאבו לי, אבל עכשיו לאחר שכבשנו את הפסגה והשגנו את היעד, באופן אוטומטי נוצר יעד חדש במהירות. היעד הזה היה לסיים כמה שיותר מהר את המסלול על מנת להספיק להגיע בזמן לחגוג את ערב ראש השנה בבית חב”ד שבקטמנדו.
עוד בארץ לפני שיצאתי לטיול, שמעתי לא מעט סיפורים על האירועים המרכזיים הומי המטיילים הישראליים בבית חב”ד המתקיימים בערבי החגים ראש השנה ופסח. בילדותי הייתי הולך עם סבי ודודי בראש השנה וביום כיפור לבית הכנסת. ככל שעברו השנים עשיתי זאת פחות ופחות, והעובדה שהיה בית כנסת ממש מול הבניין בו גרתי, לא גרמה לי לבקר בו לעיתים יותר תכופות.
דווקא כאן, במהלך הטיול, אלפי קילומטרים מהבית, מצאתי את עצמי מחפש את בתי חב”ד השונים הפזורים כמעט בכל עיר (גם במקומות שלא תאמינו) על מנת להתקרב קצת לשורשים היהודים. פתאום לתפילת יום שישי, לקידוש ולארוחה החגיגית יש סוג של עוצמה ממגנטת, כזאת שגורמת לך להרגיש חלק ממשהו, לחזור למקורות, להתגעגע ולהיזכר בילדות ובמשפחה. לפעמים כנראה צריך להתרחק קצת על מנת להתקרב.
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
בונים חוסן נפשי
היה לי ברור שאנחנו לא הולכים לפספס את חגיגות ערב החג בבית חב”ד עם מאות הישראליים והבנתי שזה אומר שנצטרך להגביר את הקצב בו אנחנו הולכים, על אף העייפות והכאבים שהם תוצרי הלוואי של עשרת הימים שעברנו עד כה. בחמשת הימים הבאים הלכנו בקצב מהיר שאפשר לנו להגיע לסיומו של המסלול בדיוק בזמן. זהו, תם ונשלם המסע המטורף והקסום הזה שנקרא “סובב אנאפונרה”.
היינו גאים בעצמנו וזה קצת הזכיר לי את התחושה שהייתי חש לאחר שסיימתי מסע בצבא. זאת תחושה כזאת שמכילה תשישות וסיפוק גם יחד. אלו מסוג הדברים שמחזקים לנו את תחושת המסוגלות, וגורמים לנו להבין שאנחנו מסוגלים להרבה יותר ממה שחשבנו, יותר ממה שאי פעם חלמנו או דמיינו. החוויות האלו בטווח הקצר מציפות אותנו באושר, סיפוק או גאווה ובטווח הרחוק הן בונות את החוסן הנפשי שלנו, מכניסות אותנו לפרופורציה ומאפשרות לנו להבין שיש בנו את הכוחות (הנפשיים והפיזיים) להתמודד עם קשיים ואתגרים בחיים שלנו. הצלחנו בעבר, ועל כן נצליח בעתיד.
החושך שהחל לכסות את שמי נפאל בישר לנו כי לא נוכל לתפוס את האוטובוס האחרון באותו היום לקטמנדו. המורדים הנפאלים (מאואיסטים) שבגדול הייתה להם בעיה עם השלטון המקומי, היו לפעמים מקימים מחסומים בדרכים, ומציקים לעוברים ושבים. לפעמים עד כדי סכנת חיים. כתוצאה מכך, התחבורה הציבורית ורוב התנועה בדרכים פשוט עצרו במשך שעות החשיכה, בהן, מטבע הדברים, היה למורדים קל יותר לפעול. במאמץ אחרון ניסינו לשכנע נהג אמבולנס מקומי שיסיע אותנו לקטמנדו על אף הסכנה, אך הבקשה שלנו לא הרשימה אותו יותר מדי, ונאלצנו להעביר את הלילה אצל משפחה מקומית.
בין פרנויה להערכה
לא היה לי מושג שהלילה הזה יהיה הלילה האחרון בו אוכל ארוחת ערב בעצמי, ארדם כשאני שוכב על הבטן, אקום בבוקר לבדי ובעצמי מהמיטה, אתלבש ואצחצח שיניים בעצמי. מעניין איך הייתי מרגיש אם הייתי יודע את זה, כלומר האם אולי הייתי נהנה יותר לעשות את אותן פעולות או אולי הייתי מתרכז יותר כדי לחקוק בזיכרון שלי את התחושה המלווה את ביצוע הפעולות האלו.
ככה זה, רובנו חיים את חיינו בתפיסה שמה שהיה הוא מה שיהיה, ומה שעשינו היום כנראה נוכל גם לעשות גם מחר. זאת תפיסת חיים מוטעית כמובן, ואי שם בתוך תוכנו אנחנו מבינים את זה, אך ממשיכים להתעלם מההבנה הזאת, כי אחרת כנראה היינו משתגעים. להעביר כל רגע בחיינו במחשבה שאולי הוא אחרון כנראה יכניס אותנו לחיים מלאי פרנויה.
מצד שני, לקבל את חיינו והפעולות שאנחנו עושים כמובנים מאליהם יגרום לנו לחיות את חיינו באשליה נוראית שתפגע בנו. אז מה בכל זאת עושים כדי לפתור את המשוואה הבעייתית הזאת? בשלב הזה בחיי לא היה לי מושג, והאמת שאפילו לא עלתה בראשי מחשבה או חצי מחשבה על הנושא. התשובה לכך הגיעה אצלי רק מאוחר יותר, ובהמשך אשתף אתכם בה.
כלום לא קורה סתם
כשיצאתי מפתח הדלת של הבית בו ישנו, נגלו לעיניי שמים אפורים שקבלו את צבעם משילוב של מזג האוויר הגשום והשעה המוקדמת. בזווית העין ראיתי את דלת הבית שמולי נפתחת, וממנה יצא גבר חסון כבן 50 עם שפם שהיה נראה עייף. אין לי מושג למה דווקא דמותו נקלטה בעיניי, ולמה דווקא הוא נחקק בזיכרוני, אך בדיעבד הבנתי שלכל דבר יש סיבה (בטח כבר שמתם לב שזה מוטיב חוזר בסיפור חיי). לא סתם אני זוכר אותו, לא סתם נאצלנו לדחות את הנסיעה מאתמול להיום ולעלות דווקא על האוטובוס הראשון שעמד בתחנה.
היה זה אוטובוס בצבע כחול-אפור, ישן כזה, עשוי כולו ממתכת, עם חלונות קטנים. כשעליתי עליו גיליתי שהאדם שנתקלתי בדמותו כשיצאתי מדלת הבית הוא נהג האוטובוס שלנו. נכנסנו ופילסנו את דרכנו בין עשרות האנשים שמילאו את האוטובוס. כמקובל במחוזות האלו לא מעט אנשים התיישבו גם על גג האוטובוס, כאילו מדובר באוטובוס קומתיים. מצאנו לנו מקום בחלקו האמצעי של האוטובוס בצדו הימני והתיישבנו. הנהג הניע את האוטובוס, והתחלנו את הנסיעה שתהפוך לי את החיים.
