מיכל אדמוני (51), סופרת מכפר עזה, ובנה סרן גיא אדמוני (25), קצין באגף המודיעין, היו בלתי נפרדים בחייהם ובמותם. אחרי טבח “השבת השחורה” בקיבוץ שלהם, מצאו אותם כוחות ההצלה ללא רוח חיים כשהם מחובקים.
הם גם נקברו יחד. באופן חריג, מיכל הובאה למנוחות בהלוויה צבאית שהתקיימה בחלקה הצבאית בבית העלמין בתל מונד, לצד גיא, וזאת לפי בקשתו של בעלה דורון. שר הביטחון יואב גלנט נתן אישור מיוחד למקרה.
עוד דבר שחיבר בין גיא לאימו היה נושא המוגבלויות. כשהייתה בת 41, מיכל עברה הליך רפואי שהסתבך והצריך שיקום של כמה חודשים בבית חולים לוינשטיין ברעננה. היא הגיעה לבית החולים בכיסא גלגלים ויצאה ממנו עם הליכון, ובשלב מאוחר יותר התניידה באמצעות קביים, ש”הלכו” איתה לכל מקום. “הפעם הראשונה שיצאתי לחופשה הייתה אחרי שלושה חודשים”, סיפרה בעבר בראיון ל”יישובניק”, אתר הבית של יישובי הדרום. “כשהחברים באו לבקר אותי בבית ביום שישי, זה היכה בי, אני נכה”.
גיא אהב את הדר, והדר אהב את גיא
גיא עבד שנים רבות עם ילדים ובוגרים עם מוגבלויות. הוא הדריך בתנועת הנוער עמיח”י בסניף הוד השרון, וגם במועדונית לילדים עם צרכים מיוחדים בגן לימ”ן בכפר סבא. אורי גור אריה, אבא של הדר, אחד החניכים בעמיח”י, סיפר בהלוויה על הקשר המיוחד שנוצר בין גיא לבנו. “הוא ליווה את הדר באופן רצוף בפעילויות רבות, כיתתיות ואישיות, והעניק לו הרבה חום ואהבה”, ספד לו האב. “מאוד היה חשוב לו לגרום לכך שהדר יתקדם וישתפר. הדר, מצידו, מאוד אהב את גיא והעניק לו אהבה וחיבוקים רבים.
“בשעות הבוקר גיא היה אחד המדריכים במרכז היום הטיפולי-סיעודי לאנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית”, המשיך גור אריה לספר; “בני 21 ומעלה ברמת תפקוד בינונית-נמוכה. הרבה צעירים נוהגים בשנים האחרונות להתנדב לשנת שירות, אך הגדולה של גיא הייתה שהוא בחר לעשות את זה במקום הקשה ביותר עם האוכלוסייה החלשה והמאתגרת ביותר בחברה הישראלית.
“תחשבו על צעיר בן 18 שמלווה כל שעות היום אנשים בתפקוד נמוך; חלק גדול מהם אינם מדברים והתקשורת איתם קשה, חלקם יושבים על כיסאות גלגלים, כשהוא צריך בין היתר להאכיל אותם, להחליף להם טיטולים, לרחוץ ולנקות אותם, להעביר להם פעילות פנאי חברתית. והוא עושה הכל כדי שיהיה לחברים כיף ונעים. זוהי עבודת קודש שגיא עשה אותה בצורה מופלאה, תוך יצירת קשר מדהים עם החברים במעון יום ובמועדונית.
“ידענו תמיד שאפשר לסמוך עליו. משפחת אדמוני היקרה, אין מילים ואין נחמה לאסון הכבד שפקד אתכם. אבל תזכרו תמיד שגיא היה אדם מדהים עם הרבה רגישות ונתינה אינסופית לזולת, ובמיוחד לאנשים הכי חלשים בחברה. גיא יישאר מקור גאווה גדולה לכם וגם לנו, משפחת בית עמיח”י בכלל ומשפחתנו שלנו בפרט, וכולנו לעולם לא נשכח אותו”.
“כולם רצו למיגונית, אני נשארתי לעמוד ולהתפלל”
ובחזרה למיכל. אחרי השיקום בבית לוינשטיין היא עוד דמיינה שאוטוטו היא חוזרת לקפץ על מדשאות הקיבוץ. לדבריה, זו הייתה הכחשה מוחלטת של מצבה הרפואי. “הייתי צריכה לעמוד מול אנשים שהכירו אותי ועכשיו אני במצב חדש”, הודתה באותו ראיון. “להתמודד עם זה לא היה פשוט. חלמתי לחזור ללכת, אבל לצערי הגעתי שוב לבית החולים, הפעם בעקבות תסחיף ריאתי שכמעט סיים את חיי”. בעקבות האירוע הזה היא הייתה מורדמת ומונשמת במשך שלושה ימים.
למרות כל מה שעברה, מיכל הצליחה להתאושש ולחזור לחיים מלאים. היא המשיכה את השיקום בבית בכפר עזה וגם התרגלה לחיות עם הקביים וסד קבוע ברגל שמאל. “שנאתי את הסד ואת הקביים, עד שהבנתי שבלעדיהם אין לי חיים מחוץ לבית, והתחלתי לרחוש להם כבוד”, סיפרה. “את המיטה הזוגית שלי ושל בעלי הפכנו למקום בילוי בטוח עם הילדים, כי אני לא יכולה לרוץ איתם על הדשא. הם למדו לגדול עם זה. זה הפך אותם לאנשים טובים הרבה יותר ומלאים בחמלה כלפי הזולת”.
כשנשאלה בראיון איך היא מתמודדת עם האזעקות בעוטף עזה, ענתה: “כשיש פה טפטופים אני בעוצר בבית. אני לא מעזה לצאת כי אני יודעת שלא אצליח להגיע למיגונית. היו כמה פעמים שהיה צבע אדום כשהייתי מחוץ לבית. כולם רצו למיגוניות, ואני נשארתי לעמוד ולהתפלל שלא ייפול לי קסאם על הראש. הפסקתי לצאת מהבית בתקופות של מתיחות ביטחונית. גם בבית קרה לפעמים שלא הספקתי להגיע לממ”ד, אבל ברוב הפעמים אני כן מגיעה”.
הסיפור האישי הפך לספר
שנים רבות היא עסקה בשיקום הגוף והנפש. היא שיקמה את הזוגיות שלה, את תחושת האימהות, למדה קואצ’ינג, הרצתה על חייה והמשיכה לכתוב למגירה; אבל אז הרגישה שזה הזמן הנכון להוציא את הכתובים לאור ולהפוך אותם לספר.
ספר הביכורים שלה, “רציתי צבעים בהירים” (הוצאת ספרי ניב), התבסס על הסיפור האישי שלה ועסק במהפך שחל בחייה – מאישה עצמאית וחזקה לאישה נכה שמבינה שהיא כבר לא יכולה לעשות הרבה דברים, אך למרות תלאות החיים מצליחה לצמוח, לחייך ולהישאר אופטימית.
“בבית לוינשטיין מילאתי מחברות, וגם אחר כך בבית בכפר עזה”, שיחזרה. “כל הזמן הייתה לי תחושת בטן שאני צריכה לכתוב על הדבר הזה שמתפרק לך, ואתה יכול להרכיב אותו מחדש בצורה מוצלחת ביותר, אבל לא הצלחתי לעשות את זה. יום אחד, בינואר 2015, יצאתי למרפסת עם הלפטופ ופתאום הכל נשפך ממני. העברתי את חמשת הפרקים לחברות שלי, והן אמרו לי לשבת ולהמשיך לכתוב. ככה כתבתי את הספר הזה במשך שנה, יום-יום.
“הדמויות בספר המציאו את עצמן ונתנו לעצמן שמות, אבל כל מה שיש בו – הכאבים, כל הצער, כל השמחות, כל המחשבות – הם בעצם שלי. אני אדם אופטימי חסר תקנה. אני אומרת שבכל רע יש טוב, והחוכמה היא למצוא את הטוב. לעולם לא נוכל לחזור למה שהיינו, ולכן צריך לתת לראש ולמחשבות לפרוש כנפיים ולהמציא את עצמנו מחדש בלי לפחד”.
דברים ברוח דומה השמיעה גם בפוסט האחרון שפירסמה בפייסבוק, שישה ימים לפני שנרצחה. “אני אוהבת ללכת אחרי הלב שלי, כי הלב שלי מביא אותי למקומות נפלאים”, כתבה בלי לדעת שאלה מילות סיכום.
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
