אז איפה טעיתי שבגיל 50 אני מופנה למוסד גריאטרי? חליתי במחלה הלא נכונה, בזמן הלא נכון, ובמדינה הלא נכונה.
לכולם נמאס מהמחלות שלי, אנורקסיה ובולימיה, כולל עצמי. מיאוס שרק דרדר את מצבי, עד שהגעתי למצבו בו אני שוקלת 26 קילוגרמים בלבד.
כל השירותים הטיפוליים, כולל פסיכולוג, נשללו ממני דווקא בגלל שמצבי הידרדר כל כך. נותרתי לבד. עמותת “אנוש” אף הפקירה אותי, ובמשך חצי שה לא הייתה לי מדריכה. נותרתי עם עצמי למען עצמי. נפלתי, שברתי את הירך ועברתי ניתוח ותהליך שיקום ארוך. מן הסתם, אלו גרמו למחלות שלי להמשיך ולפגוע בי. אף מוסד להפרעות אכילה לא רצה לקבל אותי עם משקל כזה והיסטוריה כזו.
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >> bit.ly/Shavvim-igul-letova
נחמה מצאתי רק במחלקות הפנימיות של בית החולים רמב”ם (אני תושבת חיפה), אליהן הגעתי בכל יום שני וחמישי. לא מדובר בעוד מטבע לשון: הייתי מאושפזת שם 14 פעמים בשנה האחרונה. דווקא בפנימית ג’, מצאתי את מה שהמחלה שלי צריכה: אוזן קשבת, חוסר שיפוטיות, הכלה והרבה סבלנות.
מי שבלטה במיוחד בזמן הקשה הזה הייתה כוכבה, סגנית מנהל המחלקה הייחודית הזו, שבדקה ובדקה אותי, ולא ויתרה לי. היא הפכה עבורי לדמות אם. דווקא שם הצלחתי לעלות במשקל, אבל בגלל שמחלקות פנימיות הן לא מחלקות להפרעות אכילה, לאחר סיום הטיפול באלקטרוליטים – שוחררתי הביתה, אל הבית הריק, הגדול מדי, אל האסלה, ולמשקל שלי שמנהל את חיי.
הולכת למות, בעודי בחיים
באשפוז האחרון הגיעו נציגות של עמותת “אנוש”. ביקשתי לעבור לחברה אחרת, ונאמר לי שבסל השיקום ביקשו לדעת אם אני מסכימה לעבור למוסד גריאטרי. האינסטינקט הראשון שלי היה לומר כן, רק לא להיות לבד. פתאום קלטתי שתרופתי היא חברה. אני הולכת למות, בעודי בחיים, לצידם של קשישים.
אולי זהו עונש על כך שאין מענה לחולות אנורקסיה-בולימיה. זה או מוות, או חיים בצד המוות.
האם אכבה את הנרות על עוגת יום ההולדת ה-50 שלי כשאני מתרחקת מהחיים, או בזמן שאני עוצמת עיניים ומבקשת משאלה שלא תהיה קשורה למחלה?
הצילו. הצילו אותי ממחלה אוכלת יושביה.
