ויתרתי על בן זוג כי הוא בריא מדי

יש לו 4 (!) תארים אקדמיים, רישיון על כל רכב מנועי, 4 דירות בבעלותו ולא מירושה (!!!) והוא עובד בהייטק בשביל ה-fun.

לא המצאתי אותו, הוא קיים, הוא גם חתיך ואין שום קאצ’ או אותיות קטנות בחוזה. והוא רוצה אותי. אותי! מתמודדת נפש. מה לו ולי?

לפני שבועיים ריחפתי בתוך בועה. הלכנו לאורך האגם, צחקתי מכל משפט חד ושנון שהוא אמר. שכחתי לרגע מי אני. שכחתי את נפילות המצב רוח. את התקפי הזעם. הוא גרם לי לרצות להיות גירסה יותר טובה של עצמי; אולי אם אחשוב מחשבות שיקדמו אותי, אצליח יותר? אולי אם אחקור קצת יותר על שמחה, הנפילות לדיכאון יפחתו? מאז שהכרנו, הלכתי לישון בחיוך וקמתי בחיוך.

תקרית אקדמית

עד שהמציאות פוצצה לי את הבועה. נרשמתי לתואר שני. במהלך ההרשמה צריך לשלם 325 שקל דמי רישום. שילמתי. שבוע אח”כ אני מקבלת זימון לוועדת קבלה לאוניברסיטה. סליחה? ואם לא אתקבל? דמי הרישום לא מוחזרים. אז על מה שילמתי?

שוב לוחמת הצדק שבתוכי (או הפרעת אישיות גבולית, איך שלא תקראו לזה) הרימה את ראשה המכוער. שוב יותר חשוב לי לעשות צדק מאשר לקדם את עצמי לתואר שני. שוב רבתי וצעקתי על מדור שכר-לימוד שזה לא צודק ואני רוצה את דמי הרישום בחזרה.

כשפניתי לרכזת הנגישות של האוניברסיטה שתעזור לי, היא אמרה: ”את מתחילה ללמוד בסמסטר אביב, מה את פונה אליי עכשיו?” ניסיתי להסביר לה שהפרעת אישיות גבולית זה הפרעה ביחסי אנוש ואני לא מסתדרת עם אנשים: “כל המיילים האלה שצריך לשלוח מרתיחים אותי”, והיא על אוטומט, עונה ללא הבנה: ”אנחנו לא עוזרות במיילים”.

באותו בוקר הבנתי שאין לי עם מי לדבר. כשאין מי שידברר אותי וישגרר אותי באוניברסיטה, שיסביר למרצים ולסגל מי אני ואיך צריך לאכול אותי, אז אין לי שום סיכוי לצלוח את התואר השני. בעצבות רבה, ויתרתי.

ההפרעה חזקה ממני

יחד עם הוויתור הגיעה גם ההבנה שלא השתניתי. אני אותה רננה שמחבלת לעצמה בכל מטרה כי היא נאמנה לצדק ולאמת ויהי מה. ואז חשבתי עליו… על גיבור העל שהכרתי. על מי אני עובדת? ההפרעה חזקה ממני. אני לא אשתנה כי הכרתי אותו. השאלה אם הוא יכול להכיל ולהיות שם בשבילי. באותו רגע שהגוף שלי רועד מעצבים או לא מתפקד מרוב דיכאון – האם הוא יהיה פנוי לשיחה? האם הוא מסוגל להחזיק שיחה כזו עמוקה עם מישהי אובדנית? כי בינתיים רק צחקנו ביחד.

לעניות דעתי, ודעתי אכן עניה כי אני מכירה אותו פחות מחודש – התשובה היא לא. תחשבו לבד, בן אדם עם כל כך הרבה הישגים, זה אדם בריא שלא נותן למחשבות/רגשות לעצור אותו. זה ווינר. זה לא אני, בקיצור.

אומרים שאתה הממוצע של 5 האנשים הסובבים אותך. יותר מזה, יש כאלה שסוברים שאתה הממוצע של האדם איתו אתה מתחתן. כמו שזוג נשוי הופך להיות דומה אחד לשני. אוכלים אותו דבר, מדברים אותו דבר.

האם אני רוצה להיות בריאה כמוהו? Hell yeah. וכבר ראיתי את זה קורה. הוא אמר לי: ”רננה, את רק פוחדת להיכנס לקשר ומחפשת תירוצים”. כלומר, הוא שם לב שאני רואה את ההבדלים בינינו, ובמקום שאברח, הוא נתן לי עצה לאתגר את עצמי ולנצח את זה. זו עצה של אנשים שמנצחים את החיים. לא עצה בשבילי. זה עמוק מדי, הזהות שלי חולה.

רק לא “תנצחי את עצמך”

חוץ מזה, מה שגורם לנו להיות ביחד זה לא מה שמשאיר אותנו ביחד. כלומר, הקסם של המשיכה בהתחלה לא יישאר לתמיד. צריך בסיס של חברות אמיצה. שארגיש שהוא קולט אותי. לזרוק לי ”תנצחי את עצמך” זו דרישה קרה וחסרת הבנה של אדם נורמטיבי מדי כלפי ההפרעה שאני מתמודדת עמה.

אני צריכה אוזן קשבת ועזרה ראשונה נפשית 24/7. לחבר הכי טוב שלי אני מתקשרת גם בחצות וגם בשש בבוקר, מתי שצריך. אבל הוא נורמלי מארץ הנורמליים עם שעות קבלה וגבולות. זה לא יעבוד.

ועוד לא התחלתי לדבר על הפערים בחשק המיני. כשאני מגדירה את עצמי כסוג של א-מינית והוא מגדיר את עצמו כגבר עם תיאבון בריא… אבל זה כבר לטור אחר.

בקיצור, גבר אידאל, היה שלום, Flawless שכמוך.

*************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לתרומה הקליקו https://bit.ly/Shavvim-igul-letova
**************