מדור “שווים סיפור” מתפרסם בחסות מפעל הפיס
בשיא הלחימה בעזה: 30 חברים ומתנדבים מבית חינוך לעיוורים בירושלים הגיעו השבוע למושב זמרת בנגב המערבי כדי לקטוף את פירות ההדר ולהשתתף, בדרכם, במאמץ המלחמתי.
קולות ההתרגשות בעת הקטיף השתלבו לצד קולות הירי מהמרגמות, המסוקים, המזל”טים ומכונות הירייה. התושבים הרגיעו את המתנדבים שאינם רגילים לשאון הקרב: “אל תדאגו זה שלנו, של צה”ל”. רגע לפני הגעתם, עוד נשמעו אזעקות צבע אדום באזור. עבור רוב החברים מבית החינוך לעיוורים זו הייתה הפעם הראשונה שהם משתתפים בקטיף, ולחלק מהם זו הייתה הגשמת חלום.
“זה התיקון שלי”
אוריאל, בן 53, עיוור מלידה, רק חיכה להזדמנות לתרום למדינה. “זה נחמד מאוד לקטוף תפוזים, להפעיל את הגוף ואת הידיים. אנחנו נוגעים בשדות השונים ובעצים, זה מאוד שונה מהעיר. אנחנו מרגישים את הטבע. אני שמח לקטוף כאן עם חלק מהחברים שלי, אנחנו משתדלים לקטוף כמה שיותר קלמנטינות כדי לעזור”.
לאה אפרת מויאל, בת 50, עיוורת מינקות, סיפרה בהתרגשות: “זו המשמעות האמיתית של ‘שווים’. מה בסך הכל אנחנו רוצים? להיות חלק מעם ישראל. הקטיף מאוד מרגש ומחבר אותנו לאדמה. היו קצת חששות להגיע לכאן, והחשש האמיתי היה גם שלא אתאים לעבודה – אבל הוא הוסר מהר”. מויאל הוסיפה כי היא תמיד רצתה לקטוף, אך בשל מוגבלות הראייה אף פעם לא יצא לה להתנסות. “ברגע שנוצרה ההזדמנות הזאת, קפצתי עליה”.
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לתרומה הקליקו >>> https://bit.ly/Shavvim-igul-letova
עוד השתתפה בפעילות הקטיף נילי חדיד, עיוורת מלידה, שעובדת באגף הרווחה של עיריית כפר סבא כבר 49 שנים. היא סיפרה על העבודה שלה: “אני עוזרת לכל מי שצריך, מעבירה שיחות לעובדות הסוציאליות, כותבת את הבעיות הסוציאליות בברייל ומעבירה הלאה”. על הפעילות בחיק הטבע אמרה: “להגיע לכאן לקטוף את פירות ההדר זה מרגש. הכרתי אנשים טובים ואת המתנדבת בת שבע שמתייחסת אליי כמו אחות. היה לי חלום לקטוף, חשבתי שאי אפשר לעשות את זה בגילי המאוחר ובגלל העיוורון, אבל אני מבינה שהתבדיתי. זה התיקון שלי”.
להודיה, בת 42, עיוורת מלידה מפתח תקווה, הקטיף הזכיר את ילדותה באתיופיה. “גדלנו על קטיף של פירות וירקות, בעיקר מהאדמה. לבוא לפה ולקטוף זה מרגש. לעזור לחקלאים זו חוויה גדולה למען האחדות בישראל”. גם טל, עיוורת מלידה שהגיעה יחד עם בעלה לקטוף, אמרה שזו זכות גדולה להיות בעוטף עזה: “אלוהים שומר עלינו, ואין לנו ממה לפחד. אנחנו עוזרים כאן לחקלאים שעושים עבודת קודש”.
דורית חג’ג’, עיוורת מגיל 12, סיפרה כי הקטיף מחזיר אותה לילדותה בבית הוריה. “זו הפעם הראשונה מאז שהייתי ילדה שאני משתתפת בקטיף. ההורים שלי עבדו בקטיף תפוזים, אז עבורי זו סגירת מעגל”.
“רוצים לשמש דוגמה אישית”
ליאור כחלון, לוחם מג”ב לשעבר, הוא אחד מבעלי המשק במושב שובה. הוא מחזיק את העסק יחד עם אביו, שגם הוא היה לוחם. “הכנתי את המקום לפני”, הוא משחזר בשיחה עם “שווים”, “שמנו דגש על כך שהוא יהיה נגיש, בלי מכשולים על הקרקע. עיוורים וקטיף אולי לא מתחבר בשמיעה ראשונה, אבל הרמנו את הכפפה ועשינו את זה”.
ניתן היה לראות על פניו של כחלון שהוא התרגש לארח את החברים מבית החינוך לעיוורים. “כל דבר שהם עושים זה מבורך. אין לי מה להתלונן. אני רק אומר להם תודה רבה שהגיעו ועזרו לנו”. הוא המשיך: “לנו, בתור עם, יש מגבלה. אנחנו לא מקבלים אחד את השני. אנחנו חייבים להתגבר על המגבלה הזו, ולהוות דוגמה אישית. אנשים עם מוגבלות יכולים לעשות הכל. אנחנו כאן כדי לסייע להם”.
אורן גנור, עיוור, הוא מנהל שירותי הקהילה בבית החינוך לעיוורים: “אנחנו מאמינים בחזון של חברה משותפת ולא משלבת. כולנו ביחד באותו סיר, נותנים פה עבודה ואף אחד פה לא עושה טובה לאחר”, הדגיש. “מצאנו את החשיבות הרבה במתן דוגמה אישית כשהבאנו לכאן 30 חבר’ה עיוורים ולקויי ראייה. אנחנו מהווים דוגמא חיה שכולנו שווים, והשוויון הזה בא לידי ביטוי בזכויות ובחובות שלנו. בית החינוך לעיוורים אירח מה-8 באוקטובר 100 עיוורים ולקויי ראייה ובני משפחותיהם, שהיו איתנו כמעט שלושה חודשים. בעזרת השם הקטיף הזה יהפוך למסורת, ונבוא לכאן הרבה”.
בסיום העבודה הקשה, החברים מבית החינוך לעיוורים התאספו כדי לשתות מיץ תפוזים סחוט טרי, פרי עמל הקטיף המוצלח.
זוכרים את רות פרץ ז”ל
לאחר מנוחה קלה, המתנדבים נסעו לחניון רעים כדי לנסות ולחוש את מה שהתרחש שם באירועי ה-7 באוקטובר. השמחה וההתרגשות של אירוע הקטיף התחלפה במהרה בעצבות ובכעס על הטבח הנורא. “ללכת כאן, במקום בו נרצחו כל כך הרבה אנשים טובים – זה מזכיר רק דבר אחד. את אושוויץ”, אמר גנור. המתנדבים הרואים שהגיעו, תיארו בקושי רב את המראות מול העיניים ואת הכתובים קורעי הלב על התמונות והמזכרות.
החברים התפללו לזכרם של הנרצחים והנרצחות ולהשבת כלל החטופים שנמצאים בשבי החמאס, לצד תמונתם של רות פרץ בת ה-16 עם ניוון שרירים ומוגבלות שכלית ואביה אריק ז”ל, שנרצחו במסיבת ה”נובה”, שהתרחשה באותו החניון.
