מדור “שווים סיפור” מתפרסם בחסות מפעל הפיס
מאת אודי הלר
ב-24 ליולי 2023 לא מעט צעירים וצעירות הצטלמו לקטעי וידאו קצרים, מתרגשים ונחושים, רגע לפני שעלו לאוטובוס בלשכת הגיוס. אוהד מרום, חייל טרי בתוכנית “תתקדמו” שנועדה לגייס צעירים על הרצף האוטיסטי לצה”ל, היה ביניהם. מאז שהתחיל את הטירונות בבסיס מחו”ה אלון בהר לבנים, אני והוא עומדים בקשר מדי סוף שבוע: כשאוהד חוזר הביתה, הוא מצטלם ומשתף אותי בחוויות שלו מהצבא.
הטירונות של תוכנית “תתקדמו”, אותה אני מלווה באופן אישי מאז המחזור הראשון, עברה שינויים רבים במהלך הדרך. המחזור השני עבר בבסיס חצור, שם זכתה לאירוח מדהים של צוות חיל האוויר, ומהמחזור השלישי היא מתקיימת בבסיס מחו”ה אלון. כחלק ממגמת הכנה לשירות הנמצאת בבסיס ההכשרות של חיל החינוך בצפון, ישנן שתי פלוגות: פלוגת “סער” לחיילים בעלי קושי אישיותי או נפשי, ו”יהב”, שיעודה הקניית כלים לחוסן הדרוש להתמודדות עם מסגרת צבאית. פלוגה זו גם אחראית, לסירוגין עם טירונות “חוסן”, גם למסלול “תתקדמו”.
המעבר למחו”ה אלון לווה בחששות רבים: המרחק הרב מהבית עבור רוב הטירונים והוריהם, ההסתגלות לבסיס סגור והאוכלוסיות השונות המצויות בו, שחלקן בעלות קושי הסתגלותי המגיעות מרקע בעל מורכבות התנהגותית. לשמחתי הרבה, המוטיבציה האדירה איתה מגיעים החיילים לצבא, הנחישות להוכיח שהם מסוגלים והתמיכה לה הם זכו מהבית, הביאו לכך שבין 95-100 אחוז מהטירונים סיימו את הטירונות בהצלחה – חרף מהמורות ואכזבות. אוהד היה אחד מהם.
עם זאת, האתגר המשמעותי יותר מצפה לאוהד אחרי הטירונות, אז נאלץ להמתין כמעט חודש בביתו בזמן שהוריו נאבקים לאתר לו שיבוץ מתאים.
“כולם צריכים להתגייס לתוכנית הזאת”
“אני רחוק מאוד מהבית, כך שאני לא יכול להגיד לאמא ואבא שיבואו לקחת אותי. אני לא יכול לצאת מהבסיס”, תיאר אוהד את השבוע הראשון שלו במחו”ה אלון. עבורו זה מקום חדש, עם אנשים חדשים שהוא כמעט ולא מכיר. מהאוכל הוא דווקא היה מרוצה: “גם אם אין לי מה לאכול, אני מנסה משהו חדש”, הסביר. הבחור גילה חוסן אמיתי.
אוהד התמודד יפה גם עם העונשים והתגובות, פרקטיקה מוכרת בטירונות. כולנו מכירים את שיטת הענישה בטירונות, שלעיתים נקראת “תגובות”. חלק מהגישה של תוכנית “תתקדמו” אומרת שאם הצעירים על הרצף יכולים להיות בטירונות, אז הם גם יכולים להיענש על אי-ציות, חריגה מהזמנים או על אי-חבישת כובע על הראש. לרוב התגובות מסתכמות בעבודות רס”ר וצמצום שעת הט”ש (זמן חופשי לפני השינה).
צילום: גלעד מרום. עריכה: אודי הלר
אחרי שהמפקדת לקחה לו את החגורה הרגילה, והחליפה אותה לחגורת סקוטץ’, אוהד תהה “מה זה המצב הדיספונקציונלי הזה?”, בשיחה השבועית שלנו. החלפת החגורה, מסתבר, לקחה זמן. כך מצא עצמו אוהד מסתובב במשך יממה ללא חגורה, כשהוא נאלץ להחזיק את מכנסיו כדי שלא יפלו. כך התחיל השבוע השני של הטירונות. עם כל הקושי, ניכר היה שהוא נהנה מרוב הרגעים: בין אם משיעורי העזרה הראשונה או מסע רגלי מאתגר.
“יש לנו המון בעיות עם עמידה בח'”, הסביר הטירון הטרי. “המפקדות מעירות לנו על זה, ואנחנו מנסים. היום הגענו לאיזושהי פשרה”.
בשבוע השלישי יצאו הטירונים לסיור בירושלים: רחבת הכותל, הר הרצל וחלקת גדולי האומה. בהמשך יצאו גם לסיור שארגנתי לפלוגה ביחד עם לשכת מפקד חיל הים – עליה על ספינת אח”י חנית בבסיס חיפה. מהמחזור הראשון שמתי דגש על סיורים משמעותיים בבסיסי צה”ל, כחלק מההיכרות האמיתית של החיילים עם הצבא. למדנו שזה מאוד תורם להבנה שלהם כחיילים. בסיכום השבועי, אוהד כהרגלו שופע אופטימיות, ושביעות רצון. “אני מעריך את העובדה שאני פה, אלוהים יודע עד כמה”, אמר.
צילום ועריכה: אודי הלר
בשבוע הרביעי של הטירונות, אוהד נחל אכזבה רבה: המטווחים בוטלו. למרות החום הכבד וקלקולי הקיבה שהתגלו אצל חיילים רבים, הטירונים של “תתקדמו” ציפו למטווח כאירוע השיא של ההכשרה – שתהפוך אותם רשמית מטירונים לחיילים אמיתיים. “כל הפלוגה התבאסה”, סיפר אוהד. “עשו לזה ‘הייפ’ כל כך חזק, שהביטול פשוט הפך את זה למבאס רצח. אחרי כל שיעורי הנשק האלה, ציפיתי מאוד למטווחים”, האכזבה ניכרה על פניו. “למה זה כל כך חשוב לך לעשות מטווחים?”, ניסה אביו של אוהד להבין. אוהד ניסה למצוא תשובה: “שנדע לפחות איך להשתמש בנשק”.
אבל גם ביטול המטווחים לא הצליח לדכא את ההתרגשות למעמד קבלת הסיכה במגרש המסדרים. “אני לא מאמין שאני כאן! תודה רבה! כולם צריכים להתגייס לתוכנית הזאת, היא עשר!”, אמר החייל הטרי בסיכום החוויה. כמתבונן מהצד, נראה שההורים התרגשו אפילו יותר ממנו. “אחרים מספרים שהילד שלהם הפך לגבר תוך חודש. אצלנו הוא כבר יצא לטירונות גבר, ורק התחזק”, הודו.
המאבק ה-501
“לאוהד יש תכונות של מומחה. הוא מתעניין במעט מאד דברים, אבל מעמיק בהם. בגיל חמש, בתערוכת הדינוזאורים, היה מתקן את המדריכה”, תיאר אביו של אוהד. ידע רב בתחום צר, לצד קושי בהבנה רחבה של תחומי עניין היא תכונה שמאפיינת אוטיסטים רבים, ומקשה על הצלחתם במבחני המיון הרגילים של צה”ל. כשנפגשה המרפאה בעיסוק עם אוהד, והבינה ממנו כי התחבר מאוד לעבודה במעבדת הביולוגיה בבית הספר, היא המליצה על שיבוץ הולם – וההורים יצאו למסע אחריו.
למרבה הצער, בעוברם ממעבדה צבאית למעבדה צבאית אחרת, נתקלו ההורים בקשיים – ולא הצליחו למצוא מקום לאוהד. בד בבד, יחידת מיטב ניסתה לדחוק אותם לעבר שיבוץ כפקיד במפקדת קצין רפואה ראשי או קורס “מגן צופן” באגף התקשוב.
חרף זאת, ההורים לא ויתרו. הם הגיעו לשרון, מנהל עבודה ראשי במפעל האלקטרואופטיקה בבית המלאכה של אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה במרכז, הכולל מעבדות לתיקון כוונות לנשק. במפעל משרתים בהצלחה מתנדבים של תוכנית “רואים רחוק” מזה מספר שנים. יחידת מיטב סירבה לבקשת השיבוץ באותה מעבדה. עם כמות נכבדה של התמדה, ועזרה מהמפקדים בצבא, הצליחו האורים להגיע לנקודת האור. “הלקח הראשון שלמדתי מיד בתחילת המסע היה שאסור להתבייש, הם רוצים לעזור” מתאר גלעד, אביו של אוהד. כך, כעבור חודש בבית, אוהד התחיל את תפקידו הצבאי.
שרון, מנהל בית המלאכה, מתאר חיילים עם מוטיבציה גבוהה, שחלקם אף מתקדמים לתפקידי ראשי צוותים ומנהלים חיילים אחרים. “הם עושים עבודה נפלאה, יש להם תפיסה מאוד מהירה ויכולות מאוד גבוהות. אתה מסביר לחייל משהו פעם אחת, והוא קולט מהר”, הוא מסביר.
כמו רוב ההורים לילדים עם מוגבלות, אתגרים ומהמורות הם דבר שבשגרה. “הורים לילדים עם אוטיזם עברו 500 מאבקים, אז עוד אחד מול הצבא זה לא מה שישבור אותם”, אמרה לי פעם עו”ד נעמה לרנר, שהקימה את אגף הקהילה בארגון “בזכות” וכיום מנהלת את עמותת “התנועה לעצמאות”. כשנתקלו באטימות במשרד החינוך שסירב לוועדת השמה עבור אוהד, הגישו ההורים עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים, וזכו. אבל הם בעיקר זכו בילד נפלא וחכם, שרק היה זקוק לאנשים הנכונים בדרך שיפתחו לו את הדלת, ואז עוד דלת.
“שאפו ענק להורים שלי שהלכו מעל ומעבר כדי לנסות לעזור לי למצוא תפקיד שאשכרה איהנה בו ושאוהב”, אמר אוהד לסיכום. “מה אני יכול להגיד? טוב לתרום לאלה שמנסים להגן עלינו”.
צילום ועריכה: אודי הלר
על החוסן
מעולם לא החזקתי יותר מדי מהמונח “חוסן”. כשהוחלט על מעבר הטירונות לידי פלוגה שתחום התמחותה הוא פיתוח “חוסן”, טענתי כי יש הבדל משמעותי בין זה לבין הכנה של אנשים על הרצף לצבא. לא מזמן שמעתי הרצאה של פרופ’ ברוריה עדיני מאוניברסיטת תל-אביב, מומחית לניהול מצבי חירום, והבנתי עד כמה החוסן חיוני לנו, האנשים על הרצף, להתקדם אל מול הנוקשות והרגישות הרבה לסביבה.
החוסן, לטענת עדיני, מתפתח דווקא בזמן משבר הדורש התמודדות ועליה בסבילות לדחק, וביכולת לתת מענה. אותם כוחות שהאדם חייב לגייס כדי לדעת שהוא מסוגל להתמודד עם המצב בהצלחה ולהתאושש לא רק למצב קודם – אלא לרמה גבוהה יותר. זה בעיני ההבדל הגדול בין “תתקדמו” לבין כל שאר תוכניות הגיוס המוצעות – הצבא, כמו החיים האמיתיים, מציב בפנינו אתגרים ואכזבות, ובתוך כך מחזקים את ההתמודדות שלנו. אני הייתי שם – וגם אוהד.
