מדור “שווים סיפור” מתפרסם בחסות מפעל הפיס
סיפורו של שחקן הטניס בכיסאות גלגלים, גיא ששון (43), מתחיל ב-2015. טיול סקי מהנה שאליו נסע, הפך למשנה גורל, הוא משחזר. “נפלתי מצוק בגובה עשרה מטרים, והייתה סכנה מיידית לחיים שלי. החליטו לנתח אותי שם”, הוא נזכר. לאחר שנלקח לבית חולים מקומי בצרפת, הוא עבר ניתוח מציל חיים – רחוק מאוד מהבית. למרות הקושי הרב, וחוסר הוודאות לגבי מצבו הרפואי – ששון החליט שהוא לא מאבד תקווה.
לאחר הניתוח בצרפת, ובהמלצה של בית החולים “שיבא” תל השומר, הוא חזר ארצה למחלקת השיקום – שם בילה יותר משנה. במהלך השיקום, הצליח ששון לעשות צעדים ראשונים. “זה עזר לי מאוד”, הוא משחזר. “יצאתי מהמסגרת של בית החולים, כשלא ידעתי מה מחכה לי בחוץ. זה היה מלווה בחשש פסיכולוגי ופיזי ביחד”.
ההשלכות של התאונה הקשה על מצבו הרפואי אילצו אותו להתמודד עם דברים שלא הכיר בעברו כאדם ספורטיבי ופעיל ללא מוגבלות פיזית. “אלו דברים שלא הכרתי לפני התאונה, כמו לעלות במדרגות, לנהוג בעצמי, לשמור על שיווי משקל ועוד פעולות בסיסיות”, ששון מעיד.
“לא רציתי לעשות ספורט בכיסא גלגלים”
מתוך רצון להמשיך הלאה בחייו ולשמור על הספורט כדרך חיים, למרות המוגבלות החדשה, בתום תקופת השיקום הגיע ששון למועדון “ספיבק” של עמותת אילן ברמת גן. עתה עמדו בפניו שתי אפשרויות: טניס כיסאות גלגלים – או שחייה. “רציתי לבחור בשחייה, כי אחרי ההצלחה בשיקום היה לי בראש שאני הולך להיפטר מכיסא הגלגלים. לא רציתי לחזור לספורט שאפשר לעשות אותו רק בעזרת כיסא”, הוא מסביר.
חרף התנגדותו הראשונית לכיסא הגלגלים, החליט לתת הזדמנות למשחק הטניס. הוא מספר שהרגיש מוזר לשבת על הכיסא. “עד לאותה נקודה בזמן הייתי רגיל ללכת לכל מקום. אני זוכר שכשישבתי על הכיסא שאלתי את עצמי ‘איך אני מגיע לכדור?'”. לאחר שצפה בשחקנים אחרים, הבין ששון כי למרות העובדה שמשחקים על כיסא גלגלים, אפשר להגיע למשחקים ברמה גבוהה מאוד. “ראיתי איך שחקנים אחרים זזים על המגרש, ואיך הם מכים בכדור בעוצמה. הבנתי שאני רוצה גם”.
חצי שנה לאחר מכן, ששון כבר השתתף באליפות העולם הראשונה שלו עם נבחרת ישראל לטניס בכיסאות גלגלים בפורטוגל. “התחלתי להתאמן זמן קצר מאוד לפני הנסיעה, אז לא יצא לי לשחק בעצמי, אבל אין ספק שזו הייתה חוויה מדהימה”, הוא מוסיף. בשנת 2020 כבר השתתף ששון באולימפיאדת טוקיו.
“מתעורר כל יום בשתיים בלילה”
מיד לאחר ההשתתפות באולימפיאדה, עבר ששון להתגורר עם אשתו וילדיו ביוסטון, טקסס. “אשתי עוברת התמחות בתחום הגניקולוגיה, ככה שאנחנו כבר כמה שנים פה”, הוא מסביר. עוד לפני שנפצע החזיק ששון בחברת נדל”ן שפועלת בישראל, ומאז שהעתיק את מקום מגוריו הוא נאלץ לתמרן בין ישראל וארה”ב (מבקר בארץ אחת לחודש לענייני עבודה), זאת לצד ההשתתפות הקבועה שלו בטורנירים ברחבי העולם. “בגלל הפרשי השעות בין ישראל וארה”ב אני מתעורר כל יום בשתיים בלילה, ועובד עד 11 בבוקר. משם, אני מתחיל להתאמן”.
בענף הטניס לכיסאות גלגלים יש שתי דרגות: דרגת נכות גבוהה (קוואד), ודרגת נכות קלה (אופן). עד לפני כשנה, שיחק ששון בדרגת האופן, למרות שנכותו קשה יותר מהסטנדרט בקטגוריה. עובדה זו הקשתה עליו להגיע לטופ העולמי. “החלטתי לעבור בדיקת התאמה כדי לשחק בדרג הקוואד”, הוא מספר. ואכן, משעבר לשחק בדרג הקוואד, שם המתחרים הם בדרגת נכות הדומה לשלו, הצליח ששון בתוך כשנה אחת בלבד להגיע למקום השלישי בעולם. “אני שמח שעמדתי ביעד הזה. כעת יש לי מטרה אחת: לקחת מדליית זהב באולימפיאדת פריז”.
“הספורט הוא מעבר לפוליטיקה”
מפרוץ מלחמת “חרבות ברזל” ב-7 באוקטובר, מסתובב ששון כשעל צווארו דסקית הקוראת לשחרור החטופים הישראלים ברצועת עזה. לדבריו, ענידת הדסקית נותנת כוח לרבים בישראל. “אני מקבל הרבה הודעות מאנשים שרואים אותי עונד את הדסקית, ואומרים לי שזה מחזק אותם. ככה אנחנו לא שוכחים את הדברים החשובים באמת”. בעקבות המלחמה, חיילים רבים נפצעו בקרבות ונאלצים בימים אלו לחוות מצב דומה למה שחווה ששון בזמן השיקום מפציעתו. “יש הרבה אנשים שאחרי שהם שומעים מה שעברתי אומרים לי: ‘אני מצטער לשמוע’. אני לא מצטער. קרה מה שקרה, ויש לי עכשיו חיים חדשים. אני המשכתי קדימה”.
התחרות האחרונה שהשתתף בה ששון נחשבת לאחת המסגרות היוקרתיות ביותר בעולם הטניס – הגראנד סלאם באוסטרליה. במהלך הטורניר, מלבד תחרות היחידים, התחרה ששון גם בזוגות, כשבן זוגו היה דרום אפריקני. כידוע, דרום אפריקה תבעה את מדינת ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג בטענות לביצוע רצח עם בפלסטיני. באופן טבעי, המתיחות בין ישראלים לדרום אפריקאים בימים אלו עשויה להיות גבוהה. עם זאת, ששון משגר מסר אופטימי בקשר ליחסו עם הפרטנר ממדינת האפרטהייד לשעבר. “זה היה קצת מוזר בהתחלה, אבל לא בגלל שהוא ממדינה שכביכול עוינת אותנו. הוא הודח מהתחרות בגלל שתמך בישראל, ופחדתי שכשיחזור למדינה שלו יהיו לו בעיות”, מספר ששון. “המאמן שלו אמר לי שזה לא רלוונטי, ושהספורט הוא מעבר לפוליטיקה. אני מאמין שעוד נשחק ביחד”.
במהלך שהותו באוסטרליה, הקהילה היהודית המקומית, ובתוכה גם ילדים עם מוגבלויות, תמכו בששון לאורך כל הדרך. “העידוד שלהם נתן לי הרבה כוח לשחק. שמחתי מאוד לנצח, ולהגיע עד לגמר”. ואכן, ביום שבת האחרון זכה ששון בתואר היוקרתי – סגן אלוף אליפות אוסטרליה בטניס בכיסאות גלגלים. בקרב הגמר התמודד ששון עם סם שרודר, שחקן הולנדי בכיר, שגבר עליו והותיר אותו במקום השני והמכובד. כעת, עטור בתואר היוקרתי, פניו של ששון אל האולימפיאדה שתערך בסוף יולי הקרוב בצרפת.
לששון, שלמרות פציעתו לא ויתר לרגע על החיים, יש מסר ברור לכל מי שנפצע והפך לאדם עם מוגבלות. “יש חיים גם אחרי הפציעה”, הוא אומר. “נכון, אולי יש קשיים שלא היו עד אליה, אבל עדיין אפשר לחיות חיים טובים ולהגשים את כל החלומות”. לדבריו, כיום יש יותר מודעות לאנשים עם מוגבלות, דבר שמקל על ההסתגלות לחיים חדשים. “יש הרבה אופציות בחוץ. הקהילה מקבלת אותך כמו שאתה”.
