מאת יובל וגנר
ימים קשים עברו על אזרחי מדינת ישראל במהלך מבצע “שומר החומות”. בדרום ובמרכז (ומעט יותר בירושלים ובצפון) נאלצו אזרחים להתמודד עם ירי הרקטות של החמאס, ולא פחות מכך עם הפחדים והחרדות שנלווו למצב. אבל לאנשים עם מוגבלות מדובר היה בתקופה קשה אפילו יותר, מאחר שעבור רבים מהם החיפוש אחר מקום מוגן כשלעצמו הוא על סף הבלתי אפשרי, אם בכלל אפשרי. במקרה אחד, של גרשון פרנקו ז”ל, זה גם נגמר בטרגדיה.
בישראל חיים כיום כ-600 אלף אנשים עם מוגבלות קשה, ביניהם אנשים עם מוגבלות בניידות הנעזרים בכיסאות גלגלים, עיוורים, חירשים וכבדי שמיעה. לא ידוע כמה מהם חיים בעוטף עזה, בטווח ה-40 ק”מ מהרצועה, וכמה חיים בערי הדרום והמרכז המותקפות, אך מה שבטוח הוא שרבים מהם נמצאים בחוסר מיגון מוחלט, נתונים לחסדי הגורל.
לעמותת “נגישות ישראל” הגיעו במהלך המבצע מאות פניות של אנשים עם מוגבלות שנקלעו למצוקה. למשל, אישה בכיסא גלגלים שאין סיכוי שמרגע הישמע האזעקה תוכל לעבור מהמיטה לכסא הגלגלים ולהגיע לחדר המוגן, ועל כן היא נאלצה להעביר ימים שלמים כשהיא ישובה, וגם ישנה, בכיסא הגלגלים.
היא לא לבד. ישנם עשרות אלפי אנשים עם מוגבלות שמתגוררים בבתים ללא חדרים ממוגנים או מקלט נגיש, או שבשל מוגבלותם אין להם אפשרות להגיע בזמן לאזור מחסה. אנשים עם מוגבלות בשמיעה אינם שומעים את האזעקות ונתקלים לא פעם בעיכוב בדיווחי האפליקציות. ערוצי הטלוויזיה, שמחויבים להיות מונגשים, לא הקפידו מספיק לאורך ימי המבצע על כתוביות ותרגום לשפת הסימנים במהלך שידורי החירום.
עיוורים שאין להם בבית מרחב מוגן נאלצים להתמודד עם חרדות קשות. בשבילם כל יציאה מהבית, למשל כדי להגיע למקלט, היא משימה כמעט בלתי אפשרית. אם זה לא מספיק, גם כאשר יש הפוגה הם אינם יכולים לצאת מהבית לקנות אוכל, ציוד ותרופות, מחשש שאזעקה תתפוס אותם בדרך.
לא יעלה על הדעת שב-2021 מתקיימת אפליה כה בוטה בבטחון חייהם של עשרות אלפי אנשים עם מוגבלות וקשישים במדינת ישראל.
הדרישה לטיפול בנושא אינה חדשה. עוד בשנת 2006, במסגרת חקיקת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, משרד הביטחון היה אמור לייצר סט של תקנות למצב חירום לטיפול בסוגיות השונות הקשורות באנשים עם מוגבלות, אבל כלום לא נעשה. מדובר בתקנות ליצירת מאגר מידע מדויק על מיהם האנשים, האם הם מוגנים או לא, האם הם בודדים או לא, האם במצב חירום הם צריכים עזרה במזון, תרופות וטיפולים. מדובר בתקנות שמהותן לתכנן ולאפשר פינוי אנשים עם מוגבלות וקשישים למגורים נגישים במקום בטוח.
שנתיים אחרי, ב-2008, עמותת “נגישות ישראל” הגישה בג”ץ בנושא, שמתנהל עד עצם היום הזה. 15 שנה כבר עברו, ומדינת ישראל ומשרד הביטחון לא מצאו את הזמן להשלים את העברת התקנות החשובות האלה. מדובר במחדל שמסכן עשרות אלפי אנשים עם מוגבלות החיים באזורי סיכון ללא מיגון מותאם. אסור להמשיך להפקיר אותם.
מדינת ישראל ומשרד הביטחון מוכרחים לייצר לאלתר תוכנית “מיגון או פינוי”. התוכנית חייבת לטפל בנושא בכמה דרכים, בהן עידוד תמ”א 38 לקידום המיגון, סיוע במימון הנגשת חדרים בעת חירום בבתי מלון, אכסניות, צימרים וקיבוצים, והקמת מערך הסעות נגישות לפינוי אנשים עם מוגבלות.
הגיע הזמן שממשלת ישראל תפסיק להתעלם ולדחוק לסוף התור את אזרחיה המתמודים עם מוגבלות, ותפעל על מנת למצוא להם פתרונות שישמרו על ביטחונם. יתכבד שר הביטחון לסיים את התקנת תקנות מצב חירום לטיפול באנשים עם מוגבלות. אם זה לא יקרה, גרשון פרנקו ז”ל, נכה שנהרג מפגיעה ישירה של רקטה ברמת גן, לא יהיה האדם עם מוגבלות היחיד שישלם בחייו רק כי לא היה מסוגל להגיע למרחב מוגן.
מחר (שני), בוועדת חוץ וביטחון, יתקיים דיון בנושא החשוב הזה. הגיע הזמן לדאוג לביטחון של אנשים עם מוגבלות.
הכותב הוא מייסד ויו”ר עמותת “נגישות ישראל”, בעצמו נכה צה”ל בכיסא גלגלים, שנפצע בעת שירותו כטייס בחייל האוויר www.aisrael.org
