אוראל גל אור בן ה-15 מבית הספר אורט רמת יוסף בבת ים, משמש כיום כנציג מועצת התלמידים והנוער הארצית בוועדת שפירא, לייעול ושיפור מערך החינוך המיוחד בישראל. בראיון ראשון ל”שווים” הוא מפרט על כוונותיו: “יש בי רצון לקדם את החינוך המיוחד על כלל מסגרותיו. אני מייצג את הקול של אלו שלא נשמעים”.
גל אור אובחן בגיל שלוש וחצי על הרצף האוטיסטי, לאחר שהתקשה לדבר. הוא עבר את המסלול הידוע של כל ילד על הרצף, הכולל גן תקשורת, טיפולים פרא-רפואיים, הסתייעות בסייעת ובמלווים, אך במקום להמשיך את הדרך הלימודית בכיתה הקטנה, החליט שהשנה (כיתה ח’) ילמד בכיתה רגילה כתלמיד משולב. “מהרגע שילד מאובחן על הרצף, הרבה הורים מרגישים שעולמם חרב ולא רואים את זה כהזדמנות, כמו ההורים שלי למשל”, מספר גל אור.
הצעד שעשה בתחילת השנה התברר כאחת מההחלטות המוצלחות בחייו הקצרים. “הרגשתי שזה יותר מתאים לי”, הוא מסביר. “התייעצתי גם עם ההורים, ובהיבט החברתי היה חשוב לי להשתלב. בכיתה ז’ למדתי אנגלית ומתמטיקה כתלמיד משולב, אך את שאר המקצועות למדתי בכיתה הקטנה. הרגשתי על בשרי את ההבדלים ואת פערי הרמות ביני לבין חבריי לכיתה. למשל, אף פעם לא למדתי פיזיקה, מחשבים וגם לא היסטוריה ברמה כל כך מקיפה. ידעתי שאוכל להצליח הרבה יותר אם יתנו לי את ההזדמנות. בניגוד למה שחושבים היום, בני נוער כיום מאוד קשובים ומבינים יותר. הם לא מסתכלים על מוגבלות בעין עקומה. יש הרבה יותר פתיחות לתלמידים מאשר למורים, כפי שראינו”.
גל אור מתייחס לתוצאות המאכזבות שהוצגו בוועדת שפירא לאחרונה, ממחקר חדש ומטריד מאוד של הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך. המחקר ביקש לבחון את מצב השילוב במערכת החינוך, ותוצאותיו הראו שכמעט 70% מהמחנכים לא מעוניינים לשלב תלמיד עם צרכים מיוחדים. “זה הדבר הכי מזעזע ששמעתי, שלמורים אין כוח להתמודד עם ילדים משולבים”, אומר גל אור.
“יחד עם זאת, צריך לציין כי למורים היום אין באמת את הכלים איך להתמודד עם תלמיד משולב על כל סוגי המוגבלויות, ואף אחד גם לא מכין אותם. זו כבר בעיה מהותית”, הוא מוסיף. “השאיפה שלי היא לשלב כמה שיותר תלמידים במערכת החינוך. תלמידים מיוחדים רבים מעדיפים את השילוב בכיתות רגילות על פני מסגרות החינוך המיוחד”.
משולש האמון
“אני לא רוצה לייצג רק את התלמידים, אלא גם את המטפלים, הסייעות, המלווים וכל מי שמסביב”, טוען גל אור. “זו הפעם הראשונה בה ועדה חיצונית למשרד החינוך מעניקה ייצוג ראוי לתלמידים, ואנחנו נשתמש בכוח שלנו להשפיע. בסוף מדובר על ועדה שעוסקת בנו. כל המלצה שתצא ממנה תשפיע עלינו”. גל אור מספר בפתיחות רבה כי עד כיתה ז’ לא היו לו חברים, וברגע שהחל להיות “כמו כולם”, הוא הוקף בילדים טובים. חלק מהם הפכו להיות חברים טובים מאוד, עמם הוא מבלה אחרי הצהריים ויוצא איתם לבילויים.
גל אור מסתייע בסייעת אישית, שנמצאת איתו ברוב שעות הלימודים. “בפעילויות חברתיות שונות לפעמים אני נתקע”, הוא מסביר. “כולם מודעים לזה, וזה תמיד על השולחן. החברים מבינים אם לפעמים אני לא מבין משהו, ויש להם גם סבלנות לענות לי, כמו גם הצוות החינוכי בכיתה. יש ביני לבין הסייעת שלי כבוד הדדי, והיא טובה אליי מאוד. היא ממש שומרת עליי. היא בקשר רציף עם ההורים שלי, ומספרת להם מנקודת מבטה איך עבר עליי היום. לפעמים היא רואה דברים שאני פחות רואה. כשאני שומע על כך שיש רשויות או בתי ספר שלא מאפשרים להורים קשר עם הסייעת, אני כועס על כך מאוד”.
הוא מתייחס בדבריו לתופעה המדאיגה במסגרתה חלק מבתי הספר מונעים את התקשורת הרציפה בין ההורים לסייעות, למרות הנחיות סותרות ומפורשות שניתנו בעבר על ידי משרד החינוך והרשויות המקומיות. “אני רואה את זה בתור ‘משולש אמון’ – ההורה, הילד, והמלווה. ברגע שיש קשר רציף, כולם מצליחים”.
חוץ מהנושא של “משולש האמון” מה עוד צריך לתקן בחינוך המיוחד?
“יש מחסור עצום בכוח אדם. צריך להוסיף תקנים ולהגדיל את שכרן של הסייעות, המשלבות ושל המקצועות הפרא-רפואיים. כל מי שאומר שיש פתרון אחר פשוט לא מבין עד כמה המצב זועק לתיקון. מטפלת שעובדת רק בתחום הציבורי, לא יכולה להתפרנס בכבוד, והיא חייבת לקבל גם טיפולים פרטיים שעולים למטופל מאות שקלים לטיפול. לא כל אחד יכול להרשות לעצמו לשלם על כך, ונוצרים פערים אצל התלמידים שקשה מאוד לסגור”.
“כמי שחי את זה יום יום, נושא המלווים בהסעות חייב להשתפר”, הוא מוסיף. “לי יש מלווה אישי שאוהב אותי ודואג לי, אבל מהמקרים המדווחים המצב לא אידיאלי. זה אולי נשמע כמו תפקיד קטן, אבל למלווים יש אחריות רבה. יש מורכבויות שונות של מוגבלויות המצריכות יותר דרישה וקשב, ולא תמיד כוח האדם שמגיע לתחום הוא המתאים לכך, בלשון המעטה. אנחנו יודעים על מקרים שונים, שלא מגיעים לכותרות, על מלווים שמפרים את תקנות ההסעה, נמצאים בטלפון ולא משגיחים על הילדים. זה לא אמור להיות”.
גל אור מתייחס לכותרות האחרונות שמתריעות כי החל משנה הבאה יש סכנה אמיתית לביטול מערך ההסעות, לצד קיצור שעות הלימודים בכיתות התקשורת בשעה. “צריך לעזוב הכל ולפתור את הבעיה. כולם חייבים לשלב ידיים ולמצוא פתרון למצב. זה הדבר הראשון שצריך לפתור לקראת השנה הבאה, כי כולם יסבלו מכך. אלפי הורים יאלצו להישאר עם ילדיהם בבית”.
“ההתפתחות האישית שלנו נפגעת”, הוא מדגיש. “אנחנו יכולים להגיע רחוק יותר, ומעכבים אותנו. זה מקשה עלינו מאוד. התוכניות הלימודיות של החינוך המיוחד חייבות להיות בהתאמה מול המסגרות של שאר בתי הספר, כדי שברגע שתלמיד ירצה להשתלב הוא לא ירגיש רחוק גם מהבחינה החברתית וגם בתחומים הנלמדים. בסוף כולנו נהיה עצמאיים בשלב כזה או אחר של החיים. צריכים להעניק לנו הרבה יותר, אחרת הנטל יהיה גדול יותר משהמדינה תוכל לשאת”.
“הייצוג של תלמידי החינוך המיוחד לוקה בחסר”
על פעילותו החברתית הוא מספר כי החל כפעיל בהפקת אירועי הקיץ, ובהמשך גבר על 20 מועמדים ונבחר לנציג בית הספר שלו בבת ים במועצת התלמידים העירונית, ולתפקיד נציג המועצה של מחוז תל אביב. בהמשך, יעמיד את עצמו לבחירות כנציג למועצה הארצית. “הדור הצעיר חזק ובועט, יש לנו כוח לשנות דברים”, הוא אומר.
“אנחנו שולטים ומשפיעים היום כמעט בכל תחום. הממשלה והכנסת מתייעצות איתנו בנושאים שונים, ואנחנו נלחמים עבור הדעות והזכויות שלנו. במועצות השונות בישראל הייצוג של תלמידי החינוך המיוחד לוקה בחסר, ואני מעודד היום יותר ילדים להיכנס למועצה ולשנות מבפנים. זו הדרך. כל הזמן מדברים איתי תלמידים שמספרים לי על הקשיים שלהם. אני אעשה את הכל כדי להעביר את הדברים בוועדת שפירא”.
לאן אתה שואף להגיע בעתיד?
“בספטמבר אני עולה לכיתה ט’. בחרתי ללמוד במגמת מדעי החברה כי אני אוהב את התחום – לקרוא, לכתוב ולהביע דעות. אני בקשר עם חברי המועצה של העיר בת ים, ראש העיר צביקה ברוט ומחזיק תיק החינוך וסגן ראש העיר, אלי יריב, לגבי פעילויות הקשורות לחינוך המיוחד ובכלל. אני בקשר עם ח”כים שונים לגבי הצעות חוק בתחומי החינוך, התעסוקה והנוער, בין היתר עם חה”כ מיכל וולדיגר. ואני מרגיש שהיום בתור אדם עם מוגבלות יש הרבה מה לשפר במדינה, אבל רואים אותנו כאזרחים שווי זכויות. אנחנו עדיין שומעים על מקרים קשים שקורים לאנשים עם מוגבלויות בתחומים שונים בכל יום שעובר, למרות זאת יש אין ספור מקרים שלא שומעים עליהם על דברים טובים שנעשים – ולכן אני מאוד אופטימי”.
זה עוד רחוק, אבל חשוב לך לשרת בצה”ל?
“כן, מאוד. אני עדיין לא יודע באיזה תפקיד, אבל אני בטוח שאתגייס לשירות משמעותי”.
