עדות מבפנים: “אסור לשתוק על מה שקורה בוועדות הזכאות”

מאת ד”ר דפנה קציר-גולדנבום

פוסט שהעלתה ד”ר דפנה קציר-גולדנבום, פסיכולוגית חינוכית, בנוגע לוועדות הזכאות והאפיון.

“לכבוד,

הקולגות הפסיכולוגים שלי,

אני מתיישבת לכתוב לאחר עוד יום של ועדות זכאות ואפיון מתישות ומייגעות פיזית ובעיקר נפשית.

יכולתי להאשים את וירוס הקורונה ואת העובדה שהכל נעשה דרך זום, אבל אני סבורה שההתשה נשענת על אלמנטים אחרים לגמרי.

אני לא יודעת מתי יקומו מספיק אנשים שיעשו מעשה ויפסיקו את האיוולת הזו שלאורה אנו מתנהלים כבר כמה חודשים.

האיוולת הקרויה “יעד ההכלה” שכל קשר בינה לבין המתרחש בוועדות הוא מקרי ביותר, שלא לומר ההפך הגמור ממה שהוא אמור להיות, ואשר ממשיכה להפיל חללים יום אחר יום.

האוכלוסייה שנפגעת מכך היא כנראה ללא עמוד שדרה רחב מספיק וללא מספיק תומכים – כדי שאלה יקומו ויאמרו די!!! או כפי שנהוג במקומותינו – מושחתים נמאסתם!!!

אבל לפני שאדבר על האוכלוסייה הזו הנפגעת מהאווילות, החלמאות, חוסר הפניות ומשוא הפנים באצטלה של “יעד הכלה” שלא היה ולא נברא – כשכל העומד מאחורי כל ההתנהלות הכושלת והאווילית הזו הוא שיקול אחד בלבד – והוא השיקול הכלכלי ולא טובת הילד בשום פנים, ובוודאי שלא טובת הוריו ומשפחתו, אני רוצה לדבר על החוויה הסובייקטיבית שלי, כמי שיושבת ימים (ומתכוננת בלילות) בוועדות האלה שהסרבול וההתנהלות שבהן מעכלות כל חלקה טובה.

אז ככה, לימודי הפסיכולוגיה כוללים לימודי תואר ראשון, תואר שני ועוד ארבע שנים התמחות. אני אוסיף לכך לימודי פסיכותרפיה ולימודי דוקטורט, התמחות בנושא האבחון והטיפול בילדים, בבני נוער ובמשפחות, וכן שנים של ליווי משפחות של ילדים עם צרכים מיוחדים. כל זה הוא כדי לומר יש לי, ולא רק לי, הרבה שנות ניסיון ולימוד. אני לא חושבת שזו תהיה התנשאות מצידי לומר שאני ידועה כמי שמאבחנת היטב, בין יתר העשייה שלי. לא רק אני, עמי עובדים מאות פסיכולוגים אם לא יותר, בשירותים הפסיכולוגיים החינוכיים אשר עוברים הכשרות למכביר ולומדים לאבחן לפרטי פרטים ולאורך שנים. עם מומחיות זו אנו יושבים בוועדות. זהו חלק ממהות התפקיד שלנו. תפקיד שהיה עד לשנה זו בעל משמעות עצומה, מאחר שלאמירות הפסיכולוגיות שלנו ולחשיבה שלנו – הייתה השפעה.

השנה, נפל דבר במערכת החינוך, והמורים, הגננות והצוותים הבין מקצועיים נדרשים למלא שאלון “ראמ”ה”. שאלון זה הפך להיות האורים והתומים, שלאורו יקבעו האם הילד יהיה זכאי לקבל שעות של חינוך מיוחד בתוך מערכת החינוך הרגיל, או יהיה זכאי לקבל מסגרת של גן או ביה”ס מקדמים או מיוחדים – אם לאו.

השאלון לו סוגדים ואותו מטפחים היושבים בתפקידים רמי הדרג במערכת החינוך (דמויות שסליחה, מזכירות לי את האח הגדול או משטרים דיקטטורים בעבר או בהווה – ואסביר מדוע בהמשך), הוא שאלון (ועברתי על כל 180 השאלות שלו מספר פעמים לפרטי פרטים) ללא מדדי תוקף ומהימנות (לתקף כזה שאלון נדרשת עבודת דוקטור), אינו משקף לאמיתה את תפקודו של הילד וככל הנראה, אך אלה דברים שיישארו עלומים כנראה עוד שנים רבות, עם פקטור מוטה אשר נועד להפחית את הסיכויים של הילד לקבל ראמ”ה ברמה שתאפשר לילד שהמחנכת שלו, הוריו, הפסיכולוג המאבחן שלו והצוות הבין מקצועי חושבים שהוא זקוק לעזרה ולשירותי החינוך המיוחד. שאלון זה נועד לצורך זה ולצורך זה בלבד!

והשאלון הנ”ל מחליף את האבחונים הפסיכו-דידקטיים שלנו, פסיכולוגים (היכן אתם קולגות יקרים, מדוע אתם מקטרים בחדרי חדרים ולא מקימים קול צעקה, שביתה, מחאה???) בכך שהוא למעשה מבטל את ערכם לחלוטין. כי מה ערך יש לאבחון פסיכו-דידקטי המצביע על לקויות למידה וקשיים ברובד הרגשי, החברתי ועוד, אם הראמ”ה שהילד קיבל הוא “2” – הוא הרי לא יקבל שום זכאות לשום עזרה. לא משנה איזה תהליך עשינו עם ההורים, עם הילד, עם הצוותים החינוכיים, ולא משנה גם הדרך שהילד עבר. ראמ”ה 2 משול ל”השליכוהו לבור” של מלכת הלבבות.

הבטחתי שאסביר מדוע אני רואה את היושבים בתפקידים רמי הדרג במערכת החינוך כמזכירים לי משטרים דיקטטורים ואת האח הגדול – אז הנה ההסבר:

אני יושבת בוועדות השמה (לא אחת, לא שתיים ולא שלוש). בוועדה ישנם מספר חברים, בין ארבעה לשישה בד”כ, והם כוללים את יושב/ת הראש, המפקחים של החינוך המיוחד והחינוך הרגיל, נציג/ת הורים, פסיכולוג הוועדה (במקרה זה אנוכי) ואנחנו בשלב השני – שלב קבלת ההחלטות. בשלב זה, הדעות חלוקות. ישנה הצבעה (כיאה למדינתנו הדמוקרטית בעליל) ובהצבעה זו חברי הוועדה נדרשים להחליט אם הילד יקבל זכאות או לא יקבל, בהתאם לנתונים שהוצגו ולראמ”ה (השאלון המקודש ירום הודו והמשול לספר הספרים של העם היהודי). בוועדה חלוקות הדעות וגובר הקול, שרחמנא ליצלן יש להעלות את הראמ”ה לרמה 3 או 4, כך שהילד יוכל לקבל את העזרה המגיעה לו, אבל אז מתרחשים מספר אירועים:

1.  יו”ר הוועדה – שקולו קיבל משקל גבוה יותר (היינו שוויו הוא 2 קולות להבדיל מיתר חברי הוועדה הזוטרים ושאינם מסווגים כ”משת”פים מספיק” עם “המשרד”, ולכן אינם ראויים לקול שוויוני הזהה ליו”ר הוועדה) מטה את הכף כנגד ההחלטה.

2.  יו”ר הוועדה בראותו את האסון הקרב ובא (הילד יקבל שעות חינוך מיוחד בניגוד לראמ”ה והוא עתיד ליתן את הדין על כך) – פורץ בביקורת חסרת תקדים כלפי המפקחות האומללות של החינוך המיוחד והחינוך הרגיל, שבסה”כ עושות את עבודתן נאמנה וחושבות שעדיין טובת הילד היא הדבר החשוב במקומותינו, ועוד טרם התרגלו למכת המחץ הניחתת עליהן, אומר להן שהן “אינן מיישרות קו עם המשרד”. חלקן, אלה החזקות יותר, מתמידות בעמדתן (רחמיי האמיתיים עליהן ועל מה שהן תחטופנה לאחר מכן), וחלקן קורסות תחת הלחץ ונכנעות. אני יכולה בכנות להבין אותן לאור התוקפנות המשפריצה מדברי היו”ר, שגם הוא בתורו נתון לתוקפנות שוטפת מגבוה.

3. יו”ר הוועדה מכניס את “יו”רית היו”רים” והיא נוזפת בשיחות טלפון נזעמות לאחר ששוב קראה את החומר ומזלזלת באמירות הפסיכולוגיות של הוועדה, בתובנות שלה ובדיון שלה, ומורה באופן מיידי למפקחות ליישר קו עם עמדת המשרד, תוך כדי הוראה שעליהן לחשוב “מערכתית” ולא רק על הילד הספציפי הזה.

אינני יודעת עד לאן מגיעה התוקפנות, שבוודאי אינה “מכילה” איש מצוותי החינוך האלה, שבסה”כ רצו לתת לילד לממש את יכולותיו במסגרת שהיא אופטימלית עבורו – אך בסופו של דבר בחרו – איך אומרים – לחזור הביתה בשלום.

אז ככה, קולגות פסיכולוגים יקרים שלי, אני מצפה מהקול שלכם להישמע, על כל במה, בכל פורום. אני קצתי מלהכיל את הסיטואציה ההזויה הזו ולשתף איתה פעולה.

ומה איתכם?

אני בתחושה שיש זמנים שאי אפשר לשבת מנגד ולתת לאיוולת הזו לקרות. אני מבקשת מכל מי שעוסקים בדבר הזה, להרים את קולם. אני יודעת שלפעמים – אל מול איוולת כזו, אנחנו מרגישים חסרי אונים, ואולי באמת לא נצליח לשנות. אבל אני חושבת שאנחנו צריכים להיות אמיתיים עם עצמנו. אותנטיים ולא רק “יסמנים”. גם כ- modeling  זה יכול להראות למפקחות המאוימות, ליו”ר שהרבה מהם אנשים מקסימים וטובים שנמצאים בין הפטיש לסדן וחוטפים מדי יום ביומו, לצוותים חינוכיים ולהורים – שהם לא צריכים לשתוק על האיוולת הזו.

המשפט שהכי מתאים לי לסיים איתו היום הוא זה:

The only thing necessary for the triumph of evil is for good men to do nothing

ובתרגום לעברית:

הדבר היחיד הנדרש לניצחון הרוע הוא שאנשים טובים לא יעשו דבר (אדמונד בורק, מדינאי בריטי, כתב את זה בעקבות המהפכה הצרפתית).

משפט נכון לכל תקופה וספציפית נכון גם עכשיו.

בכבוד רב,

ד”ר דפנה קציר-גולדנבום, פסיכולוגית חינוכית”