מאת סימה, גננת מהצפון
השעה 21:00. הטלפון מצלצל, מהצד השני אמא של ג'. "היא רק משתעלת, אשלח אותה מחר לגן". זאת לא הפעם הראשונה שמוטחות בי האשמות כשהורים לא מבינים מדוע אינם יכולים לחתום על הצהרת הבריאות כאשר לילדם יש סימפטומים.
"הרופא ייתן לה אישור, הוא יודע שזו רק התקררות", היא כותבת, לאחר שמתנצלת על הצעקות.
הסיפור הזה אינו יוצא דופן. התקופה האחרונה הופכת את הבטן שוב ושוב, כאשר אני שומעת על עוד ועוד ילדים בגנים שסביבי שנדבקים, עוד ועוד מסגרות שנכנסות לבידוד. ואני מצידי מרגישה קרועה. קרועה בין הצורך לתת לילדי הגן שלי את השגרה שכל כך חשובה להם, לבין הפחד המצמית מהרגע שבו זה ייכנס ויגיע גם לגן שלי. וזה יגיע. כבר 4 נשות צוות מהגן נכנסו לבידוד. לפני שלושה שבועות 5 ילדים ושתי נשות צוות נשארו בבית כמעט שבוע בעקבות התקררות. ואנחנו? ממשיכים כרגיל.
בזמן שבכל הרשתות החברתיות תוקפים אותנו ומפנים אותנו לבחינת בחירות הקריירה שלנו, אף אחד לא באמת עוצר לבדוק למה אנחנו צועקות. "מחפשות חופש", "לא מבינות את החשיבות של התפקיד שלהן", הן ההאשמות הקלות יותר שתמצאו ברשת. הכעס כל כך בוער שאף אחד לא באמת מקשיב לקול שלנו, ולקולות ילדי הגן, שנתונים בסכנה אמיתית.
אז החלטתי לכתוב, יודעת שוודאי אקבל עליי מבול של "ברכות", ואולי גם נזיפה מהפיקוח (בשביל זה השם הבדוי). החלטתי לכתוב כי הנפש שלי לא נותנת לי מנוח, לא נותנת לי להמשיך לפתוח את הגן ולקבל את הילדים במצב הנוכחי.
נכון, ילדים בחינוך המיוחד זקוקים לשגרה. יש ילדים ומשפחות שזקוקים לכך במיוחד, ועל המדינה לספק להם פתרונות. אבל הפתרונות האלה צריכים להתאים להנחיות הכלליות שניתנות לכלל הציבור. הידעתם שהגן כרגע עובד כרגיל? פרט לקיצור יום הלימודים, אנחנו עובדים לגמרי רגיל. כמו שעבדנו באוקטובר שעבר, הרבה לפני תקופת הקורונה.
אל תתבלבלו, אי אז באפריל, עם התחלת החזרה מהסגר הקודם, נכתב מתווה מאוד ברור לקיום לימודים בחינוך המיוחד. קפסולות קטנות, צוות קבוע ועוד מגוון הנחיות שנעלמו אחת אחרי השנייה כשנהיה ברור יותר ויותר שלא באמת ניתן לקיים אותן במסגרות שלנו.
אז מה קורה בפועל כרגע?
כיום בגן נמצאים בכל יום יותר מ-10 אנשים מתחלפים, רובם עובדים במספר גנים במהלך השבוע. זה כמובן לפני שסיפרתי על המחליפות לכל אלה שנכנסו לבידוד וסייעות מהחינוך הרגיל שצריך לתת להן ימי עבודה, ומי יודע לכמה מסגרות נחשפו.
הילדים מגיעים בהסעות, שם הם נפגשים עם הנהג שמסיע עשרות ילדים ביום, ולעתים קרובות נוסעים יחד עם ילדים אחרים. גם בצהרונים לילדי גני עיכוב התפתחותי לומדים יחד מספר גנים.
שמירה על היגיינה? איך? כשילד אחד מנוזל והשני מכניס כל דבר לפה? (הם באמת מדהימים ואני אוהבת אותם מאוד, אבל אי אפשר להתעלם מזה בתקופה הזו). גם כשרוב המשחקים מאוכסנים, אי אפשר באמת לרדוף אחריהם עם דלי של אקונומיקה (שגם ככה אני נאלצת לקנות מכיסי או לבקש מההורים כי לא קיבלנו מספיק).
*****************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום "המקצוענים" של שווים
(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************
ומה בנוגע לשמירת מרחק? ביום שיגידו שאסור לי לחבק ילדים, אתפטר. כיצד אני מצופה לדחות מעליי ילד על הספקטרום שמבקש חיבוק? כיצד ארגיע אותו בשעת התפרצות? איך אחליף לו חיתול?
אז לפחות מסיכות? לא, גם זה לא. על פי הנחיות משרד הבריאות, אנחנו לא צריכות מסיכות. ברמה כזו של טיפול אינטנסיבי, עם או בלי מסיכות נידבק, אז בשביל מה?
ואיפה השגרה לה הילדים כל כך זקוקים? עם דמויות מתחלפות, מערך חלקי ביותר של טיפולים (אם הצוות הפרא רפואי מצליח להגיע) והרבה זמן חצר, כי אולי שם יהיה בטוח יותר.
אפילו חוקי הבידוד לא חלים עלינו כמו על שאר הציבור. ידעתם שאם לילד המאומת לא היו סימפטומים ניתן לקצר את זמן הבידוד? כי לחינוך המיוחד חוקים משלו.
אז לא, אני לא צועקת כי אין לי סידור לילדים הפרטיים שלי (למרות שבאמת אין ואני כבר מפחדת להשאיר אותם אצל סבא וסבתא שבסיכון). אני צועקת, מתחננת, כי בלי מתווה ילדי הגן בסכנה. אני צועקת כי ילדי הגן שלי אינם שקופים. ראוי לתת להם מענה מותאם בתקופה זו, מענה בטוח. ראוי לשמור עליהם וגם עלינו.
