אני לי, עיתונאית, אוטיסטית, אילמת. נעים מאוד

מאת לי גיא-רון

שמי לי, בת 26, סטודנטית, כותבת, אוטיסטית ואילמת.

אני גרה בתל אביב עם ההורים שלי. זה הטור הראשון שאני כותבת ל”שווים”. במהלך השנתיים האחרונות כתבתי טור שבועי ל”וואלה”. אם אינני טועה, הייתי ועודני העיתונאית האוטיסטית הראשונה בארץ. החלטתי להצטרף לאתר “שווים”, לשתף אתכם קצת בחיי, ואולי גם להסביר בקצרה למה בכלל אני כותבת כאן.

בחיי היום יום אני עובדת כפרילנסרית מהבית. אפשר לומר שהייתי מוכנה לקורונה עוד לפני שהיא התחילה. חוץ מזה, אני מתאמנת, רוקדת, לומדת ספרות ומדע הרוח לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב (לומדת לאט, אבל בטוח), רואה המון סדרות וסרטי “דוקו”, וכמובן קוראת ספרים.

אישית, אני זוכה לחיים מהנים במיוחד, אבל אני גם חווה המון אתגרים ורגישה במיוחד לאתגרים של אחרים. מטרתי העיקרית מהעיסוק בכתיבה היא להשמיע את קולי, אבל גם להוביל שינוי דרך השמעת קולן של קבוצות מוזנחות.

יש אינסוף אתגרים בלהיות אוטיסט, והם מתבטאים בהרבה תחומים בחיים. עבורי, האוטיזם מתבטא מאוד בקושי בוויסות חושי ובהבנת רצונות האחר. עם זאת, הסביבה שלי מעידה עליי שאני גם יודעת “לקרוא אנשים”. בנוסף, נאמר לי שאני יכולה להיות מודעת לעצמי מאוד. אז אני חושבת שאלו המעלות שלי, על אף האוטיזם ואולי בזכותו.

התפיסה שלי שונה משל אחרים, ואולי בגלל זה אני חושבת שאני מבינה היטב רגשות של אחרים. בכל אופן, עם האתגרים ועם היתרונות אני שמחה שאני מי שאני. טוב שאני נמצאת במקום שבו אני יכולה לספר ולשתף איך זה בכלל מרגיש להיות אוטיסטית, אוטיסטית כמוני.

היום אני יכולה לומר שהגעתי למצב עצמאי טוב מבעבר. אני מכינה חלק מהאוכל לבד, אני מתאמנת ועושה פעילויות כיפיות, לבד או בשניים, ואפילו רוקדת עם בן זוגי. אני גם יוזמת יותר מתמיד רעיונות ורצונות. הצורך שלי במשלבת בשלב זה הוא בעיקר ליצירת תקשורת יעילה, בנוסף לוויסות רגשי ולשמירה על סדר יום.

אני משתפת ומתארת את ההתקדמות הזו כדוגמה לעד כמה אווירה תומכת יכולה לקדם אותנו ולתרום לחיינו. היום גם קיימות בפניי הזדמנויות רבות שלא הייתה לי גישה אליהן לפני כמה שנים. אני מודה על כל הטוב שיש לי ובי, אבל אני גם רוצה שיותר אנשים יזכו להזדמנויות שוות. זו אחת הסיבות המרכזיות שבגללן אני ממשיכה לכתוב, וליזום רעיונות ומאבקים (בקטנה).

להיות אדם עם מוגבלות זה לא דבר קל. כשיש לך מוגבלות, כל דבר הופך להיות מאבק. הכל מתחיל כמובן בבית ונמשך בחוץ, בעיקר במערכת החינוך. הורים לילדים מיוחדים מתקשים להתאים מסגרת חינוכית לילדיהם, ההולמת את היכולות והמגבלות שלהם. בין אם ההתעקשות היא על מסגרת חינוכית רגילה, כאשר הילד מתאים למעשה רק למסגרת מיוחדת, ובין אם המצב הוא הפוך.

בנוסף, ישנם הרבה שירותים ומסגרות חיים שעל אנשים עם מוגבלות מוטל הכרח להיאבק או ממש להילחם עליהם – שירותי סיעוד, נגישות למוסדות חינוך, אירועי תרבות, חינוך משלים, אירועים בקהילה ועוד ועוד. כמובן שאנחנו צריכים להילחם על מימוש הזכות לשוויון בתעסוקה. איני מדברת על אלו שאינם יכולים לעבוד, אבל אלו שכן נאלצים להתמודד עם דעות קדומות מצד החברה וגם מכיוון מעסיקים.

ברגע ששומעים על אדם עם מוגבלות שעובד, מתעוררת פעמים רבות פליאה אוטומטית, המלווה לעתים במחמאה מיוחדת למעסיק. הייתי רוצה שזה לא יהיה כך. הייתי רוצה שתעסוקה של אנשים עם מוגבלות תהיה עניין שבשגרה, שלא נצטרך להתלהב ממנו בכל פעם מחדש. נורמה.

*****************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום “המקצוענים” של שווים

(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************

בעיניי, אתר “שווים” מקדם רעיון כזה, וזה עוד לפני שדיברנו על החשיבות המיוחדת שבשילוב שלנו בתקשורת. אני שמחה וגאה להיות חלק מהמקום הזה ולעזור לשנות דעות של אנשים וציבורים. אני מקווה שבקרוב נוכל לראות יותר ויותר מקומות עבודה משלבים אנשים עם צרכים מיוחדים, משלבים תעסוקה של אנשים “רגילים” (מה שזה לא יהיה) יחד עם אנשים עם מוגבלות.

אני מצפה להמשך הכתיבה כאן בכיליון עיניים. מקווה לחלוק איתכם את העולם שלי, ושנמצא אולי דרך שבה אתם תחלקו איתי את שלכם. שלכם, לי.

עוד בנושא:

טור הפרידה של לי מ”וואלה”