למקרה הזה איש אינו צריך להישאר אדיש. במדינת ישראל, במאה העשרים ואחת, בחור בן 23 שמתנהג כילד קטן בגלל פגיעת ראש, יושב במעצר במשך חודשים ארוכים, ובכל פעם שמישהו מציע לשלוח אותו למעצר בית, התביעה קופצת וצועקת: “לא ולא! הוא מסוכן!”
מילותיה של שופטת בית המשפט העליון דפנה ברק-ארז בפסק דינה מה-25.1.2021 משקפות את סערת נפשה: ״המקרה הנדון מדגיש את הצורך לתת מענה למי שמוגבלותו הופכת את תנאי מעצרו לסבל בל יתואר״.
נתחיל מהמתמטיקה של המקרה:
אחד – זה הבחור שסובל מפגיעת ראש מילדות, שיש לה השלכות קוגניטיביות, רגשיות והתנהגותיות. שניים – אלה הניסיונות שעשה לגנוב: בפעם הראשונה ניסה לגנוב אופניים, בשנייה תיק ופותחן יין.
שלוש – הן הערכאות המשפטיות (שלום, מחוזי ועליון) שעבר המקרה עד שהרשו לבחור לרצות מעצר בית בבית הוריו, כחלופה הומנית יותר למעצר שבבירור לא התאים לו (לדעת שירות בתי הסוהר עצמו).
שלושה – עורכי הדין המסורים והנחושים שנדרשו כדי להשיג לבחור צדק. השלושה הם עו”ד אמיר נבון, עו”ד טל שובל ועו”ד נועם אשחר. הם “פליליסטים”, עורכי דין שעוסקים בתחום הפלילי.
ארבעה – הוא מספר החודשים שישב במעצר וסבל.
בית משפט השלום
הבחור, המכונה ״פלוני״, נפגע בראשו כשהיה בן שמונה, והפגיעה גרמה לשורה של קשיים ומוגבלויות פיזיות, קוגניטיביות ונפשיות. לאחר ניסיון הגניבה הראשון הוא נשלח למעצר בית בבית הוריו, שזו חלופה לבית המעצר, ואז, לפני הגשת כתב האישום, ביצע ניסיון שני לגנוב. הוא נעצר ונשלח לבית הסוהר.
בית משפט השלום, שדן בעניינו, חשב במושגים שיקומיים: מסגרת טיפולית חוץ-ביתית, העברת ההליך לבית משפט קהילתי. בית משפט קהילתי הוא פנינה שעדיין חבויה מעין הציבור, כי זה עדיין פיילוט, לפי מודל אמריקאי, אבל זהו פתרון אפשרי וצודק יותר לחלק מהפשיעה של אנשים עם מוגבלויות. הדגש בבית משפט קהילתי מושם על שיקום האדם, תוך כדי טיפול בבעיות הרקע שלו. ההחלטות מתקבלות בהסכמה בין הצדדים, וניתנת עדיפות לעונש שיקומי שאיננו מאסר בבית הסוהר. ההחלטה להעביר תיק מבית משפט ״רגיל״ לבית משפט קהילתי תלויה במשתנים רבים, ויכולה לשנות מהלך חייו של אדם לטובה.
*****************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום “המקצוענים” של שווים
(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************
אבל התוכנית הזו התנפצה על סלע המציאות הביורוקרטית, שזמן הקורונה רק העצים את כשליה: תסקירים שבית המשפט ביקש, והתמהמהו. התברר שהמסגרת הטיפולית החוץ-ביתית האחת והיחידה שהתאימה לו מלאה לחלוטין. ולמרבה התסכול, העברת ההליך לבית משפט קהילתי הותנתה בכך שיוצא למסגרת חוץ-ביתית.
והוא המשיך לרצות את המעצר במקום זר ומוזר, שמלכתחילה לא התאים לו.
״שירות בתי הסוהר הגיש גם כן התייחסות… ובמסגרתה תואר מצבו הקשה ביותר של המבקש במגוון של מישורים… צוין כי מצבו הפיזי רע מאוד, כי הוא לא מבין את אנשי הסגל, וכי כלואים אחרים נרתעים ממנו בשל התנהגותו. כן צוין כי באחד הלילות, מחשש לחייו, הוא הושם בתא ׳חללית׳ המיועד למי שקיים סיכון כי יפגע בעצמו״ (מתוך פסק הדין).
הוריו, שבורים לחלוטין, פנו לבית משפט השלום: הבנו שלא שמרנו עליו היטב. האב הבטיח: אני אעזוב את עבודתי, למרות שמצבנו ידרדר מבחינה כלכלית, אשב ואפקח עליו כל הזמן. התחנן: ממילא, כולנו מבינים שזה פתרון זמני, רק עד שימצאו מסגרת…
נציג המדינה אמר: לא! נכון, אנחנו מסכימים שמקומו של הבחור אינו בבית הסוהר, אבל גם לא בבית הוריו. שיישאר בכלא. בית משפט השלום הקשיב בנימוס וקבע ההיפך: נא לשחרר את הבחור למעצר בית, עם פיקדון כספי וערבויות, ובפיקוח.
בית המשפט המחוזי
נציג המדינה מיהר ועירער לערכאה הבאה, בית המשפט המחוזי. אנחנו יודעים שזה המקום הלא מתאים והלא נכון בשבילו, אבל שיישאר בכלא. בית המשפט המחוזי הסכים שאכן מסוכנותו של הבחור רבה ועצומה, והותיר אותו בבית הסוהר.
עורכי הדין של הבחור עירערו לערכאה הבאה, בית המשפט העליון.
בית המשפט העליון
בשלב הזה, המועקה רבה. אקדים ואומר: השופטת ברק-ארז שיחררה אותו למעצר בית, לאחר מאסר של ארבעה חודשים ויותר.
ברק-ארז לא חסכה את ביקורתה ממעגלי חייו של הבחור, שהכזיבו אותו בזה אחר זה, כולם כאחד. מרשות הרווחה המקומית שהתמהמהה בהגשת התסקירים ובמציאת מסגרת חוץ-ביתית, בעוד הוא מרצה את מעצרו בבית הסוהר, מהמדינה שהתנגדה בתוקף לכך שמשפחתו תפקח עליו, למרות התגייסותם המוחלטת של הוריו. הבחור היה נתון במעצר של ארבעה חודשים, ואין עדיין בית משפט קהילתי באופק, למרות המלצה של שתי ערכאות שיפוטיות על כך.
השופטת שקלה ב״מאזני צדק״ את שיקולי הכלל מול הפרט במקרה זה. מצד אחד, האינטרס הציבורי הוא להיות מוגן מפשיעה. אבל, ציינה השופטת, העבירות של הבחור אינן כה חמורות. דרגת המסוכנות שלו אינה כה גבוהה. מצד שני, תנאי המעצר פגעו פגיעה קשה במצבו. גרמו לו סבל גדול מנשוא. היה ברור מלכתחילה שתנאי בית הסוהר אינם מתאימים לו, למוגבלותו. על ההחלטה להשאיר את הבחור בבית הסוהר יותר מארבעה חודשים למרות ההתגייסות המלאה של המשפחה, היא כתבה: ״טורדת מנוחה״.
״המקרה שבפנינו מחדד את הקושי שעלול להיווצר מכך שחלק מן המיועדים ואף המתאימים לבית המשפט הקהילתי יישחקו עד דק בדרך המובילה אליו, ובמונחים קפקאיים – בשער החוק… מה שעומד כאן על כפות המאזניים, בהתאם לתיאורים שהתקבלו משירות בתי הסוהר עצמו, הוא כבוד האדם במובנו הגרעיני” (מתוך פסק הדין).
ברק-ארז אף התייחסה מספר פעמים לשינוי בחקיקה שעשוי למנוע הישנות של מקרים אכזריים כאלה. היא הזכירה את מחויבותו של המשפט הישראלי להגנה על זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות. ישראל חתומה על האמנה בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות. מסגרת כללית של חקיקה קיימת בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. ישנה גם חקיקה שנוגעת לשלבים ספציפיים בהליך המשפטי, כמו חקירה של אדם עם מוגבלות. היא חושבת שהגיעה העת גם לחקיקה שתסדיר את שמירת זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות בעת מעצר:
״במבט הצופה פני עתיד, הדיון בבקשה העלה כי לכאורה היה מקום לשקול התייחסות חקיקתית קונקרטית למצבים מסוג זה של העורר. החקיקה מכירה במסלול של הפניה לדרכי טיפול במקרים מתאימים בשל לקות שכלית או נפשית. אין בכך מענה למצבים בהם נדרשת החלטה בדבר המעצר בשלב מוקדם יותר של ההליך״ (מתוך פסק הדין).
תכירו את ע’, הצעיר מאחורי הסיפור
כעת, אני רוצה להוסיף לסיפור פרט נוסף, שנכלל בבקשה לערעור על פסק דינה של הערכאה השנייה, אבל לא הופיע בפסק הדין של שופטת העליון, כי העליון דן בסוגיות משפטיות ולא בפרטים מתיקים ספציפיים. “פלוני” הוא ע’, בחור עם מוגבלויות קשות, פלשתינאי. פגיעת הראש שלו נגרמה בגיל שמונה מרימון הלם צה”לי.
נחזור לרגע לסניגור הפליליסט אמיר נבון. הוא וצוותו לא מתמחים בנושא של אנשים עם מוגבלויות, אבל הם נלחמו בכל נפשם ומאודם עבור הלקוח שלהם, ופסק הדין במקרה זה עוד יילמד כפסק דין מכונן, לכשתושלם במהרה בימינו חקיקה בנושא מעצרים של אנשים עם מוגבלויות. נבון כתב בפייסבוק שהם סובלים מטראומה ממשפט שהנאשם בו הוא אחד מ”האנשים השקופים” בקו התפר. ממחנה פליטים. כן, זהו ביתו של ע’. אין לו אחר. אלו הוריו של ע’. אין לו הורים אחרים. המדינה אמרה על ביתו ומשפחתו של ע’ שמוטב שישהה בבית הסוהר משיגור שם ואיתם. ובל נשכח שלא מדובר בעבריין קשוח, אלא בבחור שעשה על עצמו את צרכיו מגודל הבהלה והרגרסיה.
יד החוק כבדה מאוד על ע’, והיא חברה ליד שפגעה בראשו. איש אינו יודע איזה אדם הוא היה גדל להיות לולא הפגיעה בראשו. למעשה, אנחנו יודעים מעט מדי על המוח בשביל להבין את גודל הפגיעה וכיצד היא משפיעה בכלל על הבנה של המעשה הפלילי ועל הכוונה והתכנון לעשות אותו.
עו”ד נועם אשחר מספרת על הלקוח: “ע’ נפגע בגולגולת וסובל מלקות קוגניטיבית. מספיקה שיחה קצרצרה כדי להבין שמדובר בנפש של ילד, שלא מבין עד הסוף את משמעות מעשיו, בשל אותה לקות. למשל, בגניבת האופניים הוא מספר בחקירה במשטרה איך ראה אופניים כל כך יפים וכמה הוא רצה אותם לעצמו, אז החליט לקחת אותם הביתה. ככה, בכזו פשטות.
“התנגדות התביעה לחלופה אצל הוריו מגיעה מכיוון שכשביצע לכאורה את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום נשוא מעצרו, היה אמור לשהות במעצר בית בפיקוח הוריו (בגין התיק של האופניים), ולכן נטען שהם לא מצליחים לאיין את המסוכנות העולה ממנו. כמובן שאנחנו לא מקבלים את העמדה הזו, כי מה היא אותה מסוכנות ממנה כל כך מפחדת המדינה שבגינה ראוי להשאיר אדם במצבו במעצר למעלה מארבעה חודשים? יותר מזה, מילא אם הייתה המדינה מחזיקה בעמדה שהוא מסוכן ולא נותנת את הסכמתה לשחרור, אבל בית המשפט הוא שהורה על שחרורו חרף אי-הסכמתה, והמדינה למעשה נעמדה על רגליה האחוריות, הגישה ערר למחוזי (שהתקבל כנגד כל היגיון אנושי), וגם בבית המשפט העליון, חרף הערות בית המשפט, לא חזרה בה מעמדתה. זה חוסר אנושיות.
“נראה לי שהדבר שהכי לקחנו מע’ ומהתיק זה שבמשפט הפלילי, כשאנחנו עוסקים בדיני נפשות, צריך תמיד לזכור שהאדם אינו מסתכם לצבר נתונים יבש, ויש לראות כל אדם על מורכבותו. ובסוף אנחנו נדרשים להסתכל גם על התוצאה הסופית, ולבחון האם ניתן להשלים עם תוצאה שכזו. במקרה של ע’, העוול זעק לשמיים”.
צריך לתקן את החוק
משום כך, ובכדי למנות עוולות דומים בעתיד (ללא הבדל דת, לאום וגיאוגרפיה) נחוץ כל כך התיקון בחוק שהציעה השופטת ברק-ארז.
ביקשתי מעו”ד אשחר שתסביר לי את דבריה של השופטת – איפה בדיוק צריך לתקן, ומה? היא ענתה: “יש חוק המסדיר חלופה טיפולית לבעלי מוגבלויות. ההסדר נמצא בחוק הסעד. ההסדר החסר נוגע לשלב המעצר, שלב שעשוי להיות פוגעני לא פחות, ובמקרה של ע’ אף יותר (הרי ברור לכולם שהוא לא היה נידון למאסר כה ממושך מאחורי סורג ובריח בשל העבירות שביצע, שהן ברף הנמוך, ואת העונש הכי קשה הוא למעשה מקבל בשלב שחזקת החפות עומדת לו). ההסדר החקיקתי יכול שיהיה בחוק סדר הדין הפלילי (מעצרים), אך יכול גם שיהיה בחוק חיצוני (בדומה להסדר הנוגע להליך העיקרי שמוסדר בחוק חיצוני לחוק העונשין, קרי חוק הסעד)”.
האם יש מפלגה כלשהי מבין המתמודדות על מקומן בכנסת הבאה שתהיה מוכנה לקדם חוק שיציע חלופה למעצר של אנשים עם מוגבלויות שעבירותיהם “כבדות” כגניבה של פותחן יין, תיק ואופניים? כי המהלך הזה כבר החל בתיק בש”פ 390/21.
