לעולם לא נדע מה באמת קרה שם, במרדף אחר איאד אלחלאק ובירי בו. יש לנו מידע חלקי על האירוע. לא הכל מצולם, מה שכן צולם נתון לפרשנות וישנן סתירות בעדויות – לפעמים אפילו בעדות של אותה עדה, שהוכרה מאוחר יותר כטראומטית.
אבל על בית המשפט מוטלת המשימה הקשה של ניסוח האמת המשפטית: האם ניתן להרשיע את השוטר שירה בעברות שבהן הואשם, ואתמול (א’) נפתח המשפט שלו.
דבר אחד כבר ברור: מחוץ לאולם בית המשפט המחוזי בירושלים, קרה דבר שלא אמור לקרות. תחת כנפי חסינותו, שמגנות עליו מרוב הפורענויות שלהן כולנו חשופים מבחינה חוקית, צעק ח”כ איתמר בן-גביר על רנא, אמו של איאד: “לכי מכאן, את מחבלת!”, והיא התמוטטה.
ובכן, ח”כ בן-גביר, רנא הייתה בבית המשפט לא משום שהיא מחבלת, אלא משום שהיא איבדה בן. בדיעבד, מילמלת שלא ידעת מי היא. זה לא הפריע לך לקבוע שהיא “מחבלת”.
תיאמר האמת. היית צריך לדעת מי היא רנא אלחלאק לפני שהגעת להפגין תחת כנפי חסינותך. מותו של איאד תועד בפירוט. רנא מופיעה בצילומים, בכתבות, בסרטונים לזכרו. יש לך עוזרים. מתפקידם היה להסב את תשומת לבך לכך שזוהי אמו של האוטיסט שנורה. של הקורבן. ושגם היא קורבן של המוות הזה, כי היא עדיין לא מצליחה להבין אותו או לקבל אותו. כי היא מתגעגעת אליו. כי היא חיה שוב ושוב את רגעי מותו הנורא, בו לא הייתה היא, אמו, לצדו. להגן עליו, לסוכך עליו בגופה.
המילים האכזריות שלך כלפיה הם רצח שני. בעיניך היא לא “אמא” אלא “טרוריסטית”. אני תוהה אם איאד הוא בעיניך “אוטיסט”, או שהצמדת לו כינוי אחר.
אוטיסט היה בחייו ואוטיסט היה במותו. הוא נורה באלימות שלא מבדילה בין אוטיסט לאוטיסט, בין שהיא קורית במזרח העיר, בהפגנה במאה שערים, או בכל מקום אחר במדינת ישראל ובעולם.
זה כל מה שצריך לדעת, ח”כ בן-גביר. וגם שדרך ארץ תמיד קודמת לפוליטיקה.
