תחילתה של שנת הלימודים השנה פגשה אותי, באופן סמלי במיוחד, בהכנות למבחן האחרון של התואר הראשון. נראה שבמקום לחגוג את אחד בספטמבר בתחושת הקלה עם כוס קפה ועוגה, אלמד בשקדנות למבחן.
זה עניין של משמעת עצמית, שאותה למדתי בחינוך ביתי. כשאין ברקע צלצולים, רעש כיתתי, מטלות מעצבנות, ויחס מזלזל של מורים, אפשר פשוט להתמקד במה שעושים – וליהנות.
החודשים בכיתה א' 3 ליוו אותי כטראומה
אני כבר שנים רבות לא לומד בבית הספר. נדרש גט ביני לבין המערכת, ניתוק של כל קשר רשמי בינינו, בשביל להחלים. הזוועות של כיתה א' 3, כיתת התקשורת שבה למדתי חודשיים בבית ספר בשכונה סמוכה לביתי, ליוו אותי כטראומה נפשית ממש. הן חזרו אליי בלילות, והיו לסיבת עצבותי המתמשכת במשך זמן רב. ההתעללות של הילדים בכיתת התקשורת עצמה, והאדישות של המורות, בגיבוי המנהלת, הייתה משהו, שילד צעיר לא יכול לשאת. כשראיתי ילדים בני גילי, הייתי בורח הצדה, כי ידעתי לְמָה ילדים מסוגלים כשהמבוגרים מעלימים עין. אני מבין שילדים רבים חווים חוויות נוראות בבתי הספר כיום, גם בחינוך הרגיל, אבל אני בן עשרים ואחת. הקדמתי את הגל הגדול של הביוש והבריונות.
אני ביקשתי, בשארית כוחותיי, לא ללכת לבית ספר. משפחתי נענתה לבקשתי, על אף שריכוז המורים בה גדול מאוד, ואולי משום כך. מורים טובים יודעים לזהות את פגמי המערכת. אמא שלי העדיפה לא לתבוע את המערכת אלא להישאר בדיאלוג. עד היום לא מצאו לי במשרד החינוך ובעירייה מסגרת חלופית. אפילו אני השתתפתי במבצע הגדול של חיפוש בית ספר אחר, והדפסתי בקשות אישיות שלי לבתי הספר. לא ענו לי, לילד שמחפש בית ספר, או שענו לא יפה: "לצערנו, אין לנו פרויקט כזה השנה".
במשך שנים כעסתי על משרד החינוך, שהסתפק בכך שהרחקתי את עצמי פיזית מבית הספר הספציפי, אבל הפעיל לחץ גדול שאירשם פיקטיבית לבית ספר כלשהו. אירשם – ולא אגיע ללמוד. הלחץ לא נועד לכך שאהיה חלק מכיתה מסוימת, אלא לשם קבלת התקציב שמקבל ילד של חינוך מיוחד, תקציב שמלווה אותו לכל מקום בו הוא רשום. כשהבנתי שהסידור של רישום פיקטיבי לא יקנה לי בבוא היום אפילו אפשרות להירשם לבחינות הבגרות עם הנגשה מתאימה, פשוט חשפתי אותו כעיתונאי כמה שהוא: קבלת כסף במרמה.
הילדים היו רעים אלי והמורות התעצלו
אני כבר לא כועס יותר על מערכת החינוך. כשהשתחררתי ממנה גם נפשית, הבנתי שמעולם לא הייתי אמור להיות בתוכה. אנשים כמוני פשוט לא מתאימים למערכת הזו.
ראשית, כי אני מהווה טרחה בעיניה. המוגבלות שלי מורכבת מאוד, גם נוירולוגית-פיזית וגם תקשורתית, והמורות שלי התעצלו ללמוד עליי ועל ההנגשה שלי. הן הגיעו תמיד דקות ספורות לפני השיעור, ואחרו לכיתה כי צילמו דפים במזכירות. זו הייתה מידת מסירותן לתפקיד. הילדים בכתת התקשורת היו רעים אליי וחיבלו לי בעזרי התקשורת, גם צעקו לי: "איל מפגר נשפך לו המוח", כי באווירת ההפקרות ששררה בכיתה הם ידעו שמותר להם.
שנית, כי בניגוד למוגבלות המורכבת שהתבטאה בכל גופי, קוגניטיבית הייתי מפותח מאוד. לימדתי את עצמי לקרוא ולהקליד. קראתי ספרים. כשעברתי לחינוך ביתי, סיימתי את חומר הלימוד של בית ספר יסודי בשנה, שנה וקצת, ועברתי ללמוד חומרים של חטיבת הביניים והתיכון.
כללי הזהב למורים של ילדי החינוך המיוחד (וגם להורים)
תאמרו: במה זה רלוונטי לי, לילדי? אתה זה אתה, סיפור יוצא מן הכלל. נהפוך הוא: מלימודי התלמוד (זה הקורס האחרון שלי לתואר) למדתי, שדווקא הדוגמאות הקיצוניות ביותר, ה"הזויות" יותר, מלמדות אותנו על הכלל. למעשה, מספר כללים. להלן, תשעה כללי זהב, מחוללי חשיבה. תשעה מהם ממוענים למורים ועוד אחד, חשוב – להורים.
1. מורים, האמינו ביכולת של התלמידים, גם אם היא לכאורה סמויה מעין. לא כל מי שמוגבל – לא מסוגל. כוונו לרף גבוה יותר של ידע ולימוד.
2. במיוחד, בלתי נסבלת התופעה של הותרת ילד ללא ידע קרוא וכתוב בכיתות מתקדמות. זה בלתי נסלח, גם אם יש לילד לקויות למידה.
3. אתם, המורים, נדרשים ליצירתיות, למעוף. רק כך תובילו את התלמידים לגביע הקדוש, שהוא תחושת הצלחה. אל תוותרו על אף ילד. מצאו את הדרך אליו: מוזיקה, שירה, תנועה.
4. גם אם פירושו של דבר שתצטרכו להזיע קשות על המובן מאליו: ההנגשה שלו. הנגשה היא אל"ף-בי"ת במקרה של ילד מיוחד: החל משמירתם הפיזית של העזרים, וכלה בשימוש מיטבי ויצירתי בהם. לא, זו לא אחריותו של הילד. במדינות מתקדמות בעולם זו נחשבת לגמרי אחריותו של המורה לשמור על עזרי ההנגשה שלו.
5. ובד בבד, אל תשתמשו בסיסמאות נבובות אם אתם לא מתכוונים למלא אותן בתוכן. מוגנות פיזית, כבודו של הילד, הכלה, שיתוף הורים – מחקרים מראים, שמי שמשתמש במילים האלה הכי הרבה, נוטה לא ליישם אותן בשטח, להנשיר ילדים.
6. כבוד להורים של הילד ולאנשי המקצוע שמלווים את הילד שנים רבות, מחוץ לבית הספר. אתם כאילו מזמינים אותם "לתרום" מתובנותיהם, מהנהנים, וממשיכים לדרככם בבוז מוחלט, כשהנתק בין הבית לבית הספר לא מיטיב עם הילד. זו בעצם הערה שממוענת למשרד החינוך: עד שלא תשנו את מדיניותכם מהחשיבה של "הורים מתערבים" ל"הורים שותפים", דבר לא ישתנה בשטח.
7. מהו חיברות בעיניכם, מורים? אני שואל, כי רוב עיסוקה של המערכת, הרגילה והמיוחדת, הוא "חיברות". זה ערך עליון על לימוד, על דרך ארץ, על כל דבר. גם למילה זו יש נטייה להפוך לעוד סיסמא נטולת תוכן. האם התלמידים באמת מבינים מה זה "להיות חבר או חברה"? מיישמים את זה באינטראקציות שאינן יזומות?
8. משמעות – אולי לא חשבתם על הנקודה הזו, אבל קשה להיות אדם עם מוגבלות. כשבית הספר ממלא את תפקידו החינוכי, הוא מעניק לאדם עם המוגבלות ערכים לכל החיים. ערכים שהם "גב חזק", משענת לימים קשים. ערכים שמעניקים משמעות לחיים. אני לא חושב שהעידוד שאתם מעניקים לאדם עם מוגבלות להתמקד בעצמו, בחולשתו ובקשייו – הוא ערך. ערך יכול להיות: התמדה, משמעת עצמית, חמלה כלפי הזולת (אפילו אם לך קשה). אלו הדברים שעוזרים "לצוף" בימים קשים ולא לטבוע. אבל, לשם כך, יש לחזור לכלל הראשון: "מורים, האמינו ביכולת של התלמידים". האמינו, ודרשו מהם להיות אנשים טובים, גם זה לזה.
9. נהגו בשוויון. מערכת החינוך מתאפיינת בפערים בלתי נסבלים בשילוב ילדים עם מוגבלויות. ניתן לצמצם את רוב הפערים להגדרה אחת: אלה ש"יש להם" ואלה ש"אין להם". הכוונה היא לילדים שלהוריהם יש יכולות כלכליות, אישיות, או קשרים יותר מילדים שלהוריהם יש פחות, או אין בכלל. המערכת מגיבה ללחץ של החזקים, ומתעלמת מהחלשים. מורים בארצות מפותחות יותר יודעים, שמקצועיות נמדדת ביכולת לשלב גם את הילד ששילובו לא נקנה בכסף, או שבמעט כסף. למזרח התיכון, הבשורה הזו עדיין לא הגיעה.
10. וזו פנייה להורים: אתם אלה שבסדר גמור, אז אל תרעדו כעלה נידף בפני המערכת. הילחמו. מעל המורה שאתו יש לכם דין ודברים, ישנו מנהל, ואם המנהל מחפה עליו – עלו עוד ועוד בסולם. אם אתם צודקים, הרעישו עולמות.
