לאחרונה אני מתנסה בדברים חדשים שאמורים לעזור לי להיות עצמאית יותר – כל מיני מחשבים ומכשירים טכניים לכתיבה. המכשירים האלה אמורים לעזור לי להפחית את התלות במשלבות ולהצליח להתנהל, בשאיפה, לגמרי לבד. נשמע מדהים, נכון? אז זהו. שלי זה קשה, ואפילו מאוד.
אני רוצה להיות בכוחות עצמי, אני רוצה עצמאות. אני באמת רוצה להצליח להשתמש בכל הכלים המדהימים האלה שזמינים. יותר מזה, והכי חשוב, שאני רוצה להיות סיפור הצלחה בעיני עצמי ובכלל. אני רוצה להיות מאושרת יותר ומרוצה לאורך זמן, אבל זה לא פשוט בשבילי.
יש דברים שאני לא מצליחה לעשות. הם יכולים להיראות כל כך בסייסים ופשוטים לכולם, אבל ברגע האמת, ברגע הביצוע, אני קופאת. אני נתקעת בגוף של עצמי ולא מצליחה, נכשלת. אז תחושות קשות של כעס, תסכול ובושה מציפות אותי. אני מרגישה שאני מאבדת שליטה לחלוטין על הכול: על התגובות שלי, על התנועות שלי ובכלל בעצמי. כל הפעמים שאנשים מסביב אמרו או רמזו שאני לא מבינה או מסוגלת לכלום מבעבעים בי, ואני מתחילה להאמין להם. ואז – בום. אני מתפוצצת על עצמי, על הסביבה, על כולם, מתנהגת לא בהיגיון, מאבדת שליטה. אחר כך אני ממש נבוכה, מתביישת ומצטערת – אבל זה כבר לא בר שינוי.
קשה באימונים – קל בקרב?
השבוע הייתה לי שיחה מעניינת עם הצוות שלי. נאמר שם המשפט “קשה באימונים – קל בקרב”. האמנם? מה איתנו, האנשים שתמיד קשה להם, שתמיד צריכים להתאמץ אפילו בשביל הדברים הפשוטים ביותר, מה באמת איתנו? ומה זה בעצם “הקרב” הזה שכולם מתאמנים אליו? אני מרגישה שהקרב הוא בעצם החיים שלי, ואני ממש לא רוצה חיים שהם קרב.
זו פשוט תהייה של אדם שנלחם בקולות מסביב לו, שנלחם לפעמים גם בעצמו. אדם שרוצה מאוד להצליח, ושאוהב מאוד להצליח ולהוכיח לעצמו, וגם לעולם מסביב, שהכול אפשרי. אני האדם הזה. אבל אני קצת רוצה מנוחה. בא לי שיהיה לי קל, ובטח קל יותר. בא לי להפסיק להתכונן לאיזה קרב דמיוני, ופשוט להיות, לחיות ולהצליח. אבל אלו כנראה לא החיים שלי. אצלי כלום לא פשוט. חשוב לי שיהיה פשוט יותר.
אני לא חושבת שהפעם יש מוסר השכל ומסר ברור במה שאני אומרת, אבל המילים האלה הן מתוך הלב שלי. אעבוד על זה. מילה של לי.
