כשקראתי את מכתב הקבלה כמעט פרצתי בבכי. המכתב הזה, שהודיע לי על קבלה ללימודי משפטים, הוא אנומליה מבורכת בהתחשב בעובדה שאין לי תעודת בגרות.
חיבקתי בלבי את ההודעה שעל המסך. היא הוכיחה את מה שאני מאמין בו בכל לב: שאנחנו יכולים לנצח במאבק על השכלה לאנשים עם מוגבלויות. רק צריך להתייחס לכל אדם עם מוגבלות שלומד, כאל אדם עם יכולת, ולהנגיש את לימודיו בהתאם.
מוסלל לעתיד בלי השכלה
בסיפור שלי משרד החינוך הוא הדוגמה ל”אל תעשה”. למרבה המזל, יש לפעמים גם אפשרות אחרת, וצריכות להיות הרבה יותר אפשרויות אחרות.
אין לי תעודת בגרות, כי לא נמצא לי מקום במערכת החינוך. המוגבלות שלי, שהיא מורכבת, פוגעת גם בתפקודים הפיזיים וגם בדיבור. אני מתקשה בביצוע פעולות ומתבטא בהקלדה.
המוגבלות המורכבת הזו הציבה אתגר אחד יותר מדי בפני המערכת. לא נמצאה שום דרך להנגיש את לימודיי בבית ספר או להבטיח שלא אפגע פיזית בהפסקות. אתם מוזמנים לקרוא על כך עוד בטור שכתבתי לרגל פתיחת שנת הלימודים.
כשהבנתי, בגיל אחת עשרה בערך, שגם לא אוכל להיבחן לבגרויות, הרגשתי שאני מוסלל לעתיד אחד ויחיד, שאין בו השכלה או עבודה הולמת. כל כך צעיר, וכבר בלי עתיד. זה הסיפור של אנשים רבים מדי, ש”חטאם” היחיד היה שהמערכת מתעצלת להנגיש את לימודיהם, והמחוקק מרחם דווקא על המערכת ולא כופה עליה להנגיש את הלימודים.
אם אין לחם – תעשה תואר
הגעתי לפיתרון, שלא עבד בשביל מארי אנטואנט, אבל באופן פרדוקסלי הצליח במקרה שלי: “אם אין לחם, אוכלים עוגות”, כפי שאומר המשפט שמיוחס אליה בטעות. הלחם, דבר כה בסיסי, שלא הצלחתי לטעום ממנו הוא לימודים בבית ספר. העוגה שנלחמתי עליה הייתה תואר ראשון, שיחליף את תעודת הבגרות החסרה.
בגיל ארבע עשרה בערך הפצרתי באחראית על תוכנית הנוער באוניברסיטה הפתוחה, שתשקול את קבלתי לתוכנית. זה לא הצליח. לא היה מאחוריי בית ספר שיקדם את מועמדותי.
בגיל חמש עשרה וחצי הצלחתי לפרוץ את המחסום. החלטתי להיות ההמלצה של עצמי וכתבתי שתי עבודות מחקר בהיקף של עבודה סמינריונית (אומדן שעשיתי רק מאוחר יותר). אחת מהן ניבאה את כל צרות ההנגשה שחוויתי בהמשך, שנבעו מחוסרים בחקיקה הקיימת.
בגיל חמש עשרה וחצי, התחלתי ללמוד. חבריי לכיתה היו מבוגרים ממני בעשור, או מספר עשורים, אבל הם האירו את פניהם לינוקא ולא התנכלו לי בהפסקות. רוב המרצים התייחסו לקשיים שלי בטבעיות רבה. המרצים לאמנות רגילים לאנשים מוזרים כי אמנים הם לא בדיוק אנשים סטנדרטיים, והמרצים למשפט ציבורי מבינים חוקים וכללים. מכירים בזכויות אדם ומוקירים אותן.
המאבק של חיי
המאבק להיות סטודנט, ללמוד, היה המאבק המשמעותי ביותר בחיי והוא נמשך שנים. הקשבתי להרצאות תוך מלחמה ברעשי הרקע, ובנטייה שלי להרעיש כשאני מתוח. בלעתי בשקיקה את הידע. ממש חייתי אותו.
במקביל, במשך כל השנה הראשונה, וגם לעתים בשנים שלאחריה, נלחמתי על ההנגשה שלי. בשביל להגיע להישגים, חייבים לקבל הנגשה נכונה. לא חיפשתי הקלות, רק אפשרות להתבטא כמו כולם. באוניברסיטה הפתוחה לא הכירו אדם כמוני לפני כן. אבל לבסוף, באופן יצירתי מאוד, גיבשו לי הנגשה של כמה מוגבלויות יחד, וזה בדיוק מה שהיה צריך.
בהתחלה, גם בכיתי בבחינות מחרדה ומכאבים. הייתי עדיין קצת ילד, בקושי הצלחתי לשבת על הכסא ולהקליד באצבע אחת במשך שעות. המשקיפים, שמשגיחים על טוהר הבחינות, שהם דמויות סביות וסבתאיות, ניחמו אותי: “לא נורא, איל”, הם אמרו, “אתה בכלל לא מרעיש. לא מפריע. ואתה מקליד דברים מעניינים מאוד!”.
למה אין לך תעודת בגרות?
לאחר שכבר כמעט השלמתי את התואר, העזתי לפנות לאוניברסיטת בר אילן, ולבקש להתקבל כסטודנט לתואר מלא במשפטים. האנומליה הבירוקרטית של חיי, ההמולה המתישה האינסופית של “למה אין לך תעודת בגרות?” נמשכה עוד קצת, אבל שככה.
אנשי האוניברסיטה הסכימו לקיים סחר חליפין הוגן: קח תואר ראשון, כפיצוי על העדר תעודת בגרות. נכנסתי בשער הראשי, בראש זקוף. אבל לא די בכך, ממש לא די. כולנו צריכים לעבור בשער ההשכלה והידע, ללא הבדלי מוגבלות. כל אחד לפי יכולתו.
המערכת כיום מסלילה בדרך כלל אדם עם מוגבלות ללימודים של “מיומנויות” או “משהו מעשי”. ומה עם שאר הרוח, הנשמה היתרה שמפעמת בכל אדם? זו שכמהה למשהו נוסף: שיעור על אסטרונומיה, היסטוריה, שירים ופזמונים, פסיכולוגיה. משהו.
בכל אדם יש היכולת להגיב למסר פשוט – ומורכב, אינפורמטיבי – ורוחני. ועד שננסה – לא נדע.
